המטרה: להציל את המשפחה

מתוך הספר: מזון צמחי חי

"כל מה שנשאר לך זה להתפלל"

ב-1993, ארבעתנו – אני, בעלי ושני ילדינו – היינו חולים מאוד. הייתי רק בת 38 וכבר אובחנתי כסובלת מאותה המחלה שממנה נפטר אבי – הפרעות בקצב הלב. רגליי היו תמיד נפוחות מבצקות, שקלתי כמעט 130 ק"ג ולא הפסקתי לעלות במשקל. לעיתים קרובות, סבלתי מחוסר תחושה בידי השמאלית, בעיקר בשעות הלילה. פחדתי למות וששני ילדיי יהפכו ליתומים. אני זוכרת שהרגשתי עייפה ומדוכאת כל הזמן. בסופו של דבר, הרופאה שלי אמרה לי שהיא כבר לא יכולה לעזור לי. היא אמרה לי: "לדעתי, כל מה שנשאר לך זה להתפלל."

איגור בעלי היה חולה לעיתים תכופות מאז ילדותו. עד גיל 17 הוא כבר הספיק לעבור תשעה ניתוחים. הוא סבל ממחלות כרוניות – יתר פעילות של בלוטת התריס ודלקת מפרקים שגרונית – ובגיל 38 הוא היה שבר כלי. בימים גשומים הוא לא הצליח לכופף את עמוד השדרה הדלקתי והכואב שלו, ונאלצתי לשרוך עבורו את נעליו. קצב הלב שלו היה בדרך כלל גבוה מ-140 פעימות בדקה, עיניו דמעו בימי שמש חמים וידיו רעדו. הוא הרגיש עייף וסבל מכאבים באופן קבוע. הרופא שלו אמר לו שעליו להתכונן נפשית לבלות את שארית חייו בכיסא גלגלים.

בתנו ואליה נולדה עם אסתמה ואלרגיות והייתה ילדה חלשה וחיוורת. היא לא הרבתה לעשות פעילות גופנית, שכן בכל פעם שהיא התחילה לרוץ או לקפוץ, היא הייתה משתעלת ונתקפת קוצר נשימה. ב-1993, בגיל שמונה, היא הייתה מתעוררת כמעט כל לילה עם שיעול שלא היה נפסק עד שבעלי היה מעסה את גבהּ כדי לנקז את הליחה.

בננו סרגיי, שהיה בן תשע, אובחן כחולה סוכרת. ההוצאות הכספיות שלנו על ביטוחים רפואיים, ביקורים אצל רופאים ותרופות הגיעו ל-4,000-2,000 דולר בחודש. ואז, בספטמבר 1993, הרופאים אמרו לנו שסרגיי חייב להתחיל טיפול באינסולין.

אני זוכרת שישבתי במטבח כל הלילה ובכיתי. שאלתי את אלוהים מדוע הוא מעניש את המשפחה שלי. במה חטאנו? ידעתי שאסור לי לתת לסרגיי אינסולין. פשוט אסור לי.

קיוויתי שאצליח לדחות את התחלת הטיפול באינסולין לשבועיים או שלושה, עד שאמצא פתרון. סבתי נהגה לומר "יגעת ומצאת תאמין," וכשמילותיה מהדהדות באוזניי, התחלתי לחפש במרץ אחר פתרון שיעזור לסרגיי.

לא היה לי מושג מה אני מחפשת, אבל המשכתי לעשות זאת.

לאחר חודשיים הנס קרה! היקום זימן לי אישה מקולורדו, שעסקה באותה תקופה בתחום המזון הצמחי החי. אליזבת עמדה לפניי בתור, בסניף הבנק הסמוך לביתי. כשהתבוננתי בה, הבנתי מייד למה אנשים מתכוונים בביטוי "עור קורן". אמרתי לה שהיא נראית קורנת מבריאות ושאלתי אותה אם היא מאמינה בריפוי טבעי מסוכרת.

היא חייכה אליי ואמרה: "בוודאי!"

"איך זה שאת כל כך בטוחה?" שאלתי אותה בסקרנות.

"מכיוון שלפני עשרים שנה ריפאתי את עצמי מסרטן המעי הגס, שהיה כבר בשלב 4," היא ענתה מייד.

"אבל זה לא אותו דבר כמו להיות חולה בסוכרת!" מחיתי.

"דווקא כן, זה אותו דבר בדיוק," אליזבת תיקנה אותי בביטחון.

ישבנו מחוץ לבנק והיא סיפרה לי על מזון צמחי חי. בהתחלה הייתי מאוכזבת. חיפשתי פתרון רציני יותר. הייתי מוכנה לעבוד קשה ולשלם סכומי כסף גבוהים תמורת צמח מרפא מיוחד או טיפול מחולל ניסים.

"האם את מאמינה שבני-אדם יכולים להתקיים רק על פירות וירקות, אגוזים וזרעים חיים?" שאלתי את אליזבת.

תשובתה כללה שלוש טענות שלא הצלחתי להפריכן:

1.      חיות אינן מבשלות.

2.      אני אוכלת מזון צמחי חי בלבד זה עשרים שנה וריפאתי את עצמי מסרטן המעי הגס.

3.      לא הגעת לעולם הזה עם תנור או כיריים שצמודים לגופך.

אלו הן טענות שרחוקות מלהיות מדעיות, אך לא הצלחתי לחשוב על נימוקי נגד שיסתרו אותן. מעבר לכך, התרשמתי מאוד מהמראה הצעיר של אליזבת ורציתי נואשות שבני המשפחה שלי ירגישו טוב יותר. אליזבת השאילה לי ספר על מזון צמחי חי ונתנה לי את מספר הטלפון שלה. חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא את הספר.

איגור הבחין בחרדה שלי. הוא שאל אותי מה אני קוראת.

"מותק," אמרתי לו, "אני חושבת שמצאתי את הפתרון שיעזור לסרגיי – מזון צמחי חי! אבל אני חוששת שהוא לא יצליח לעשות זאת בכוחות עצמו. אולי אתה מסכים שננסה את זה ביחד, כמשפחה, במשך כמה שבועות בלבד, ונראה אם זה פועל?"

איגור התרגז. "אני גבר רוסי ואני לא מסוגל לחיות על אוכל של ארנבים. אני עובד בעבודה גופנית קשה. אני אוהב את הבורשט הרוסי שלי עם חתיכות בשר. חשבי קצת. אדם צריך ללמוד במשך 14 שנה כדי להפוך לרופא! את חושבת שאת יודעת יותר מהרופאים? חשבי על כל מיליארדי הדולרים שהממשלה מוציאה על מחקרים רפואיים. את רוצה להגיד לי שהם לא מבינים כלום ואת כן? אם זה היה כל כך קל להיות בריא, הרופאים כבר מזמן היו אומרים לך איך לעשות את זה. את יודעת כמה אני אוהב אותך, אבל אם תתעקשי לעבור לתזונה המטורפת הזאת, את חייבת להבין שזה יוביל לגירושין."

התאכזבתי, אך החלטתי לחזור לנושא הזה בעיתוי מתאים יותר. בוקר אחד התעורר בעלי והרגיש רע יותר מתמיד. הייתה לו נפיחות גדולה בצוואר, הוא סבל מכאבים ולא היה יכול לדבר. לקחתי אותו לבית-החולים. לאחר שהרופא ראה את תוצאות בדיקת הדם, הוא אמר לאיגור שהוא חייב לעבור ניתוח. "בלוטת התריס שלך אינה מתפקדת ואנחנו חייבים להוציא אותה."

איגור מחה. "כבר עברתי תשעה ניתוחים ואף אחד מהם לא עזר לי. החלטתי שלעולם לא אעבור עוד ניתוח."

"הניתוח הזה בלתי נמנע," הכריז הרופא.

"ומה אם אסרב?" שאל איגור בהתרסה.

"אתה תמות," הסביר הרופא בשלווה.

"מתי?" שאל איגור.

"קרוב לוודאי תוך חודשיים," ניבא הרופא.

"במקום לעבור ניתוח, אני אתחיל לאכול מזון צמחי חי!" הכריז איגור.

שינוי תזונתי דרסטי

עזבנו את בית-החולים. אז, ב-21 בינואר 1994, לא ידענו שזו תהיה נקודת המפנה במצב הבריאותי של משפחתנו. מאוחר יותר באותו יום, אני, בעלי ושני ילדינו הצעירים התחלנו לאכול מזון צמחי חי, ואנחנו ממשיכים לעשות זאת עד היום.

כמה שעות לאחר מכן, כשאיגור יצא לעבודה, נכנסתי למטבח. הבנתי שייתכן שזוהי הזדמנות בלתי חוזרת לעשות שינוי תזונתי דרסטי, ולכן הייתי החלטית. בדקתי היטב את כל המזון שהיה לנו במקרר ובארונות, וגיליתי שכמעט אין לנו מזון צמחי חי. אני חייבת לזרוק את הכול!

לקחתי שקית אשפה עבה וגדולה והכנסתי אליה את כל אריזות השעועית, הספגטי, דגני הבוקר, האורז, הארוחות המוכנות, השלגונים, הקצפת, הלחמים, הרטבים, הגבינה והטונה. בשלב הבא זרקתי את מכונת הקפה, הטוסטר וסיר הפסטה.

הפריט האחרון שנשאר על השיש, היה תנור המיקרוגל הענק והיקר שלנו. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לעשות בו. התחלתי לחשוב על הכריכים הטעימים עם הגבינה המומסת ועל כל המעדנים שהייתי מכינה בעזרתו. ואז חשבתי על סרגיי והסוכרת שלו. יותר מכול, רציתי שהוא לא יזדקק לאינסולין.

לקחתי פטיש, ריסקתי את דלת הזכוכית של התנור ושמתי אותו במחסן. הוצאתי מהארונות את כל המחבתות והסירים החדשים שלנו, שקניתי לקראת החגים, והנחתי אותם על המדרכה שליד הבית. הם נעלמו משם תוך דקות ספורות. לאחר מכן מיהרתי למרכול הקרוב.

צילום: 123rf

באותה תקופה לא הייתי מודעת לקיומם של מאכלי גורמה חיים. לא ידעתי מה אוכלים אנשים שאימצו תפריט צמחי חי.
מעולם לא שמעתי על קרקרים מיובשים מזרעי פשתה, חלב אגוזים, גבינת זרעים או עוגות חיות. חשבתי שתפריט צמחי חי מורכב בעיקר מסלטים.

לא היינו רגילים לאכול סלטים ובני משפחתי לא אהבו ירקות. לכן, לא הכרתי את מחלקת הירקות שבמרכול המקומי שלנו וביקרתי רק במחלקת הפירות. בגלל בעיות תקציב קנינו רק תפוחים, תפוזים ובננות, אותם נהגתי להעמיס על עגלת הקניות שלי.

כשילדיי חזרו מבית-הספר ואיגור הגיע הביתה מהעבודה, הם שאלו כרגיל מה יש לאכול. אמרתי להם להסתכל במקרר. הם לא יכלו להאמין למראה עיניהם. "איפה כל האוכל המוכן?" "לאן נעלמה הגלידה?" הם כעסו עליי והתחילו להשתולל.

סרגי אמר: "אני מעדיף לקבל זריקות אינסולין למשך כל החיים ולא לאכול את האוכל המטורף הזה." הם סירבו לאכול והלכו לחדריהם לצפות בטלוויזיה.

איגור אכל שתי בננות והתלונן שהאוכל הזה רק גורם לו להיות רעב יותר. הזמן עבר לאט באותו יום. הרגשנו עייפות וחוסר נוחות. זו הייתה תחושה מוזרה. לא ידענו מה לעשות. ניסינו לצפות בטלוויזיה, אבל לא יכולנו לסבול את הפרסומות המפתות לעוף בגריל. בקושי החזקנו מעמד עד השעה תשע בערב. מכיוון שלא הצלחתי להירדם על קיבה ריקה, שמעתי צעדים במטבח ורעש של מגירות שנפתחות ונסגרות.

בוקר של התחלה חדשה

בבוקר התעוררנו בשעה מוקדמת מהרגיל והתאספנו במטבח. שמתי לב שעל השיש היו מונחות קליפות רבות של בננות ותפוזים. ואליה סיפרה לנו שהיא לא השתעלה באותו לילה. אני זוכרת שאמרתי לה: "זה רק צירוף מקרים. לא יכול להיות שהתזונה החדשה השפיעה כל כך מהר." סרגיי בדק את רמת הסוכר שלו. היא הייתה עדיין גבוהה, אך נמוכהיותר מהרמה הממוצעת שלו בשבועות האחרונים שקדמו לשינוי. איגור ואני הבחנו בעלייה מסוימת ברמת האנרגיה שלנו, ובאופן כללי, הרגשנו קלילים יותר ומצב הרוח שלנו היה חיובי יותר. היינו גם רעבים מאוד.

מעולם לא טענתי שהמעבר למזון צמחי חי הוא קל. לאמתו של דבר, הוא היה קשה מאוד לארבעתנו. הגוף שלנו דרש את המזון שנהגנו לאכול. מהיום הראשון ובמשך כמה שבועות, דקה אחר דקה, חלמתי בהקיץ שאני אוכלת בייגל עם גבינת שמנת, מרק חם, שוקולד או לפחות סוגים שונים של חטיפים. בלילה, בשנתי, חיפשתי צ'יפס מתחת לכרית.

בינתיים, השינויים החיוביים התחוללו במהירות. ואליה הפסיקה להשתעל בלילה ולא סבלה מאז אפילו מהתקף אסתמה אחד. רמת הסוכר של סרגיי החלה להתייצב. הנפיחות שהייתה לאיגור בצוואר נעלמה. הדופק שלו ירד ותסמיני תפקוד-היתר של בלוטת התריס שלו פחתו מיום ליום. שמתי לב שהבגדים שלי היו רופפים יותר סביב גופי, גם לאחר שהוצאתי אותם ממייבש הכביסה. זה לא קרה מעולם. הייתי נרגשת! בכל בוקר רצתי למראה ובחנתי את פניי. ספרתי את הקמטים שנעלמו. אין ספק שמראה הפנים שלי השתפר ונראיתי צעירה יותר.

חודש לאחר שהתחלנו לאכול מזון צמחי חי, סרגיי שאל אותי מדוע עליו לבדוק את רמת הסוכר שלו מדי שלוש שעות, שכן היא הייתה תקינה באופן עקבי. אמרתי לו שהוא יכול לבדוק את רמת הסוכר פעם ביום בלבד, בבוקר. הדופק של איגור ירד ל-90 פעימות בדקה, הקצב הנמוך ביותר שהיה לו זה שנים. ואליה הייתה מסוגלת לרוץ בבית-הספר למרחק של חצי ק"מ בלי להשתעל. אני עצמי ירדתי במשקל כ-7 ק"ג. כולנו שמנו לב שיש לנו אנרגיה רבה יותר. רמת האנרגיה שלי הייתה כה גבוהה עד שהפסקתי ללכת והתחלתי לרוץ! החלטנו להתחיל לרוץ, בתור בילוי משפחתי. בסופו של דבר, רמת הסוכר של סרגיי התייצבה לגמרי בזכות התזונה החדשה והריצה הסדירה. מאז שהתחלנו לאכול מזון צמחי חי ועד היום, הוא לא סבל מתסמיני סוכרת כלשהם.

כדי לעודד את ילדיי להמשיך לרוץ, רשמתי אותנו לתחרות ריצה.

ארבעתנו הצלחנו להגיע לקו הסיום, אדומים ומתנשפים.

ילדיי כה שמחו עד כי הם סירבו להסיר את המדליה מצווארם במשך שבוע. הם אפילו ישנו איתן. הם ביקשו ממני שארשום אותם לתחרויות נוספות, ואכן כך עשיתי. מאז, נהגנו להתחרות כמעט בכל סוף שבוע.

ארבעה חודשים אחרי שעברנו למזון צמחי חי, השתתפנו במירוץ למרחק של 10 ק"מ, יחד עם 40,000 רצים אחרים. כשרצנו עם המשתתפים האחרים, שרבים מהם היו מנוסים ולכולם היה מראה בריא, קשה היה לנו להאמין שרק לפני ארבעה חודשים היינו נואשים וחולים מאוד.

באותו שלב, כבר לא היה לנו כל ספק בכך שהבריאות שלנו קשורה לתזונה החדשה שאימצנו. ידעתי שאינני עומדת למות ממחלה כלשהי. לו עמדתי למות, סביר להניח שלא הייתי מסוגלת לרוץ למרחק של 10 ק"מ!

היינו אסירי תודה שבריאותנו השתפרה במהירות ושהפכנו בריאים יותר משהיינו אי פעם. 

 ספרים נלווים: