איך להשיג שיתוף פעולה עם הילדים

מתוך הספר: כיצד להשיג שיתוף פעולה עם הילדים

הכלי הזה שווה זהב להשגת שיתוף פעולה מילדים עד גיל 5.

אתם זקוקים לעידון, כדי לגרום לילדים בגיל הרך לשתף עמכם פעולה, כיוון שהם עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לראות את התמונה בכללותה ולהבין אותה.

רוברט סקוטלארו מצוטט בספר "הצד המשעשע של ההורות" באומרו שהשימוש בהגיון עם ילד בן שנתיים, יכול להביא אותה תועלת כמו החלפת מקומות ישיבה על הטיטניק (אין ספק שבתקופה ההיא היה לו ילד בן שנתיים!).

למעשה, אפשר לעקוף את מצב העניינים המתסכל הזה, על ידי שינוי הגישה. אם תגרמו לבובות או לחפצים לדבר, תצליחו בקלות לגרום לילד צעיר להקשיב לכם ולשתף עמכם פעולה.

להמחשת הדברים נבחן עתה שני מצבים. נתחיל בהתייחסות לדרך הטיפוסית (הטיטניק):

אני בטוחה שכולכם חוויתם זאת (אגב, דיוויד הוא בני). בדומה לכם, נמאס גם לי לרדוף אחרי הילד, וכך גיליתי את הדרך הטובה יותר.

למרבה הפלא, התעלול הזה עובד פעם אחר פעם. אתם בוודאי תחשבו שילדכם לבטח לא יאמין לזה שוב, אבל תתפלאו לראות שהוא יאמין!

זכרו - השיטה עובדת רק אם תשתמשו בקול מיוחד - דקיק וטיפשי, המתאים לבובת צעצוע.

יום אחד, כאשר בני דיוויד היה כבר כמעט בן 3, היד שלי "דיברה" איתו. הוא חיבק את ידי, הסתכל אלי ואמר: "אימא, אני אוהב שאת עושה כאילו שהיד שלך מדברת!" בפעם אחרת, אחרי שקראתי לדיוויד לשולחן כמה פעמים, הוא הביט בי בשקט ואמר: "אימא, למה שלא תגרמי לארוחה שלי לקרוא לי?"

קארן, אמו של מתיו בן השנתיים, סיפרה לי שבארוחת הבוקר, חשוב היה לה לגרום למתיו לשתות את החלב שלו. לכן, היא הושיטה יד לבלון מיקי מאוס שיהיה קשור לכיסא שלו ואמרה בקולו של מיקי מאוס: "מתיו - שתה את החלב, זה טוב בשבילך!" הוא אמר: "בסדר מיקי!" ושתה. לאחר מכן, בארוחת הערב, משך מתיו את הבלון שלו למטה ואמר בקול של מיקי מאוס: "היי מתיו, שתה את החלב, זה טוב בשבילך!"

שמחתי לשמוע שהשיטה הזאת פועלת גם עם ילדים גדולים יותר, שיודעים בדיוק במה מדובר.

אליסון, אמה של קתלין בת ה-5, שיתפה אותי בסיפור הבא:

השתמשתי בהרבה מהמיומנויות שלמדתי בשיעורים שלך, אבל מעולם לא עלה בדעתי "לגרום לחפץ לדבר", כיוון שחשבתי שקתלין גדולה מדי. ובכן, טעיתי! אמש היינו צריכים לרחוץ אותה. לקתלין שיער ארוך וסמיך והיא שונאת שחופפים לה את הראש. בדרך כלל, תהליך הרחצה הופך לקרב של ממש, קתלין בוכה ואני מתרגזת. ובכן, אמש, ממש כשהתכוננתי לחפוף את שיערה וחששתי מזה מאוד, ראיתי דוב פלסטיק קטן וחשבתי, "למה לא?" לקחתי את הדוב ואמרתי בקול מאוד "דובי": "היי קתלין! את מרשה לי לחפוף לך את השיער היום?" להפתעתי, היא אמרה "כן!" והמשיכה לשתף פעולה עם הדוב. השיא היה כשהגיע זמן השטיפה, רגע הקרב הממשי שלנו. הדובי שאל: "כמה פעמים לשטוף את השיער שלך?" וקתלין ענתה:"אלף פעמים!". ממש לא האמנתי למשמע אוזניי! לאחר מכן, כשהיא כבר הייתה לבושה בפיג'מה, נתתי לה חיבוק ואמרתי: "או-הו, השיער שלך מריח נפלא". היא נתנה בי מבט מבין עניין ואמרה: "אימא'לה, זה בגלל שהדובי חפף אותו!".

גרסה אחרת של השיטה, מנצלת את דמיונו הפורה של הילד במטרה למנוע הרגשות ותחושות שליליים אצל הילד.

בעלי רוברט השתמש ברעיון זה ביום שטוף-שמש אחד, כאשר היינו בדרכנו חזרה הביתה, לאחר שבילינו עם ילדינו בפארק. ונסה הייתה אז בת ארבע. אדגים שתי דרכים שונות לטיפול במצב (לשמחתי, התרחיש השני הוא זה שקרה באמת):

תרחיש 1 - מה יכול היה לקרות

תרחיש 2 - מה שבאמת קרה

 :ספרים נלווים