בחזרה לעצמי

מתוך הספר: הסרטן מת מצחוק

אני יכול להגיד בוודאות, בלי להסס לשנייה, ללא שום חרטות ובלי שום הסתייגות, שתקופת מחלת הסרטן הייתה מועילה ושהשגתי בה משהו שאין סיכוי שאחווה אותו יותר, גם בעוד אלפי שנים (בהנחה אופטימית מוגזמת שאחיה תקופה כה ארוכה). הוסר ממני עול עצום, מחנק, שכבה של קושי שפשוט התנדפה מעלי כלא הייתה, ואני מדבר על זה שכל השערות בגוף שלי נשרו. בחיים לא הייתי חלק יותר מבתקופה הזאת. כמו טוסיק של תינוק (לא גרוזיני כמובן).

זה לא שזה היה קל, הכימותרפיה עבדה קשה מאוד במקרה שלי, כי אפילו שהיא מומחית בפיזור רעל והריגת תאי השיער, אפילו שהיא הסירה טריליוני שערות במיליוני טיפולים ברחבי העולם, ואפילו אם יש לה תעודה והסמכה בינלאומית, כדי לגרום לכמות השערות שלי לנשור, היא הייתה צריך להתעלות על עצמה!

לפני הטיפולים לא היה חלק בגוף שלי שלא היו בו שערות. בידיים, ברגליים, בגב, בכתפיים, בבטן, באף, איפה לא. ואני לא מדבר על סתם שערות רגילות אלא על מגה שערות. משהו ברמה של קינג-קונג, שערות עבות ומרוכזות בצפיפות יותר גדולה מיערות הגשם בברזיל. הכמויות היו אדירות, הייתי בערך שמונה בני אדם באדם אחד.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

רק כדי שתבינו כמה הייתי שעיר:

1. כשנולדתי הרופאים אמרו לאמא שלי: "גברת אלטויל, יש סיבוכים." היא שאלה: "מה זאת אומרת? יש בעיות בלידה?" והם ענו: "לא. פשוט הילד מלא קשרים."
2. כשיצאתי לאוויר העולם הם אמרו לאמי: "מזל טוב, גברת אלטויל, נולדה לך פלומה."
3. לא הייתי מחובר בחבל טבור, אלא ישר מהשערות שבאף.
4. כשהייתי נכנס לים, המציל היה מדווח על כתם נפט.
5. כשהגעתי להסיר שיער בחברה מקצועית שמתמחה בכך ואף מבטיחה הצלחה של 100%, הם הסכימו להתחייב אך ורק שב-100% הם לא יצליחו.
6. כורדי פעם אמר לי: "בחיים לא ראיתי דבר כזה!"
7. כדי לדלל את השערות בחזה, הייתי משתמש במכסחת דשא.
8. כשהייתי מתגלח בצד ימין ועובר לצד שמאל, צד ימין כבר הספיק לגדול שוב.
9. בהצגת תיאטרון ששיחקתי בה ולוהקתי לתפקיד של שיח, הבמאי אמר לי שאני לא צריך תלבושת.
10. כשהייתי יוצא מהמקלחת לא התנגבתי, פשוט נכנסתי ישר למייבש.

במהלך חיי כאדם בריא היו הרבה רגעים שהתבאסתי מזה. היו פעמים שהסתכלתי על עצמי והשתוקקתי למשהו אחר, לאדם אחר, לגוף אחר. הייתי מסתכל על אנשים חלקים בים ושואל את עצמי אם גם אני אהיה כזה יום אחד, ואז, זה פשוט קרה בלי שתכננתי.

הדבר הכי טוב היה שלא הייתי צריך להתעסק יותר עם הערות בלתי פוסקות של אנשים, שעד אז היו מנת חלקי הקבועה בחיים, כמו זו למשל: "אחי, אנחנו באמצע הקיץ, למה אתה שם סוודר?!"

להפך, זכיתי לתגובות תומכות ומפרגנות. למשל, הערה שקיבלתי מכמה בנות במהלך הטיפולים:

"אתה ממש חתיך, אם הייתי יודעת שזה הלוק שלך הייתי מתחילה איתך מזמן."

יציאת המאה שמורה למכרה שלי, שלא ידעה שאני חולה ושפגשתי אותה ברחוב בשיא מחלתי (נשבע לכם בכל היקר לי, לא נגעתי במילה).

היא: "מה זה? אתה נראה מעולה! עשית לייזר?"

אני: "לא, מותק, אני בטיפולים..."

היא: "לא נכון! אלוף אתה, איזה טיפולים? שנים אני מנסה להסיר שיער ולא מצליח לי ככה."

אני: "לא... זה טיפולים כימיים..."

היא: "די!! תן לי את המספר של המקום, אני חייבת לקבוע שם תור!"

אני: "למה שלא תחסכי את הכסף ותקני לך מוח במקום?" (את זה אמרתי בלב, אבל ממש רציתי להגיד לה.)

היה משהו מדהים ושונה בלהיות חלק פתאום. זה כיף לשמוע מחמאות, להרגיש נערץ, מחוזר וסקסי. הייתי דוגמן הבית של האגודה למלחמה בסרטן. אבל הרגשתי שזה לא באמת אני. ואם אני צריך סרטן או כל דבר אחר שאני לא שלם איתו כדי שאחרים יהיו שלמים איתי, אז לא תודה.

היום אני בריא ושעיר, כן, כן, השערות חזרו. אמנם לא באותה כמות, בשביל זה צריך כמה שנים טובות, אבל הן חזרו והן חלק בלתי נפרד ממני. והאמת שהיום אני ממש אוהב כל שערה ושערה בגוף, אני אפילו מודה להן על כך שהן חלק ממני.

לפעמים כשאני רואה גברים חלקים ללא חולצה, עדיין אני חושב: האם גם אני אהיה כזה יום אחד? אבל כבר אין לי שום רצון כזה, הייתי שם וטוב לי בדיוק כמו שאני ואיפה שאני נמצא היום.

ספרים נלווים: