האמינו בי!

מתוך הספר: משפחה סלולרית

עידוד הוא כל מה שמעלה את ערך האדם בעיני עצמו. העידוד יכול להינתן במילים, במבט או במגע. בחברה התחרותית וההישגית שלנו מרבים לעודד את המצליח, ולבקר את מי שנכשל. זהו אחד המחדלים החמורים של החינוך. העידוד נלקח מהנכשלים ותחת זאת מוענק למצטיינים. כך למעשה אלה שזקוקים לעידוד הכי הרבה – מקבלים אותו מעט, אם בכלל.

העידוד הוא מזון פסיכולוגי חיוני להתפתחות הנפשית הבריאה של הילד. עידוד כשיטת חינוך מגביר את הסיכוי שהילד יאמין בכוחו וביכולותיו; האמונה הזו נותנת לו אומץ לנסות דברים חדשים ומסייעת לו להיות אופטימי ולהאמין שיצליח במשימותיו.

צילום: 123RF

ילד שיש לו בעיות התנהגות הוא ילד עם ערך עצמי נמוך. ככל שהערך העצמי של הילד הולך ופוחת, הילד נסוג בהתנהגותו. התוצאה היא ילד שאינו מוכן להתמודד עם משימות חייו. לעתים קרובות אנחנו ההורים, מתוך כוונות טובות, מורידים את ערכם העצמי של ילדינו למרות רצוננו לקדם אותם, וכך אנחנו משיגים בדיוק את ההיפך ממה שביקשנו. לכן, עלינו ללמוד כיצד לעודד.

למשל, כאשר אנחנו עושים עבור הילד דברים שהוא מסוגל לעשות בעצמו (למשל להלביש אותו במקום לאפשר לו להתלבש בעצמו, או לפתור את הבעיות שלו בבית הספר על ידי כך שאנחנו מדברים עם המורה/ההורים של הילד המציק) אנחנו מורידים את תחושת המסוגלות העצמית שלו ואת ערכו העצמי.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

עקרונות העידוד

1. נדגיש את החיובי וננסה להתייחס מעט ככל האפשר לשלילי. לדוגמה: ילד בכיתה ב' מראה להוריו מבחן בחשבון שקיבל בו את הציון "כמעט טוב". כדאי להדגיש בפניו קודם כל את מה שהצליח לו, את התרגילים שרואים שהוא מבין. ההתייחסות למה שלא הבין אמורה להיות קצרה יחסית: "בתרגילים האלה אני רואה שלא הבנת. אל דאגה, נסביר לך ותתרגל, ותראה שתבין גם את זה".
2. נתייחס למעשה ולא לעושה. בדוגמה שלנו: "את התרגילים האלה לא הבנת" ולא "אתה לא מבין כלום", ובוודאי לא "טוב, אז מתמטיקה זה לא הצד החזק שלך".
3. נתייחס למעשה תוך כדי שמירה על כבודו של הילד. לא נתעלם מכך שהילד אינו מבין חלק מהחומר, אבל נשמור על כבודו בכך שקודם כל נתייחס לתרגילים שפתר נכון, אחר כך נתייחס למה שלא הבין, ונציע אפשרות לשנות את המצב, למשל על ידי הסבר ותרגול.
4. נציב לילד מטרות קצרות טווח על פי יכולתו, כדי שיצליח וישאב עידוד מהצלחתו. בדוגמה שלנו, נשב עם הילד ונכין יחד תוכנית לסגירת הפער באופן הדרגתי, מהקל אל הכבד.
5. נתייחס לקושי מתוך התחשבות והבנה. לדוגמה: "יש מקצועות שהם קשים. זה מאוד אישי. אחד מתקשה בחשבון, שני בשפה. אתה מתקשה לפעמים בסוג מסוים של תרגילים. זה רק אומר שככל שתתרגל יותר – תתקשה פחות".
6. נחבר את הילד לתחושת מסוגלות עצמית. "ותזכור כמה קל לך במקצועות השפה. זה לא מובן מאליו".
7. נהיה אמפתיים כלפי הילד. למשל: "אני יכול להבין אותך, זה באמת יכול לתסכל כשלא מצליחים לפתור".
8. נקבל את הילד על יתרונותיו וחסרונותיו ונביע בו אמון. "אני יודע שאתה יכול, וחשוב שגם אתה תהיה מודע ליכולות שלך. לכולנו יתרונות וחסרונות ולפעמים גם ניתן להפוך את החיסרון ליתרון".

נסביר לילד שכאשר אנחנו לא נבהלים מהחסרונות, לא נכנעים להם ולא כועסים עליהם – אנחנו מתמודדים איתם. כך אנחנו מחזקים את "שרירי ההתמודדות" שלנו, שיעזרו לנו בכל ההתמודדויות הבאות.

 ספרים נלווים: