למה סרטן אינו מחלה

"חשוב יותר לדעת מהו סוג האדם שיש לו מחלה, מאשר לדעת איזה סוג מחלה יש לאדם." ~ היפוקרטס (460-377 לפנה"ס)

למה סרטן הוא אינו מחלה
ולמה אלה הן חדשות טובות



 

מה שאתם עומדים לקרוא יערער ואולי אפילו יהרוס לגמרי את אמונותיכם באשר לגופכם, לבריאותכם ולהחלמה שלכם. בשנת 2006 פירסמתי ספר בשם Cancer is not a Disease -
It’s a Survival Mechanism. השם עשוי להיות פרובוקטיבי לרוב האנשים, לבלבל רבים ולעודד מעטים. כתבתי ספר זה עבור האנשים ש"הראש שלהם פתוח מספיק" כדי לשקול את האפשרות שסרטן* וחולאים קשים אחרים הם אינם מחלות, אלא ניסיונות נואשים וסופיים של הגוף להישאר בחיים כל עוד הנסיבות מאפשרות לו זאת. אולי תופתעו לשמוע, שאדם שסובל מהגורמים העיקריים של סרטן(שהם החולי האמיתי) ימות קרוב לוודאי במהרה אלא אם יגדלו בגופו תאי סרטן. בספר שהזכרתי אני מספק הוכחות לדברים אלה. פרק זה מהווה יסוד להבנת הגורמים האמיתיים לסרטן, מטרתו ותפקידו.

 

* ראו גם הספרים "סרטן- מניעה וטיפול בדרך טבעית" (2008) ו"חיים עם הסרטן" (2010) שיצאו בהוצאת פוקוס.

 

לדעתי, סרטן מופיע רק אחרי שכל מנגנוני ההגנה או הריפוי של הגוף כשלו. בנסיבות קיצוניות עלולה חשיפה לכמויות גדולות של חומרים מסרטנים לגרום להתמוטטות ההגנה של הגוף תוך כמה שבועות או חודשים, ולאפשר התפתחות מהירה ואגרסיבית של גידול סרטני. אולם בדרך כלל נדרשות שנים רבות להתהוות גידולים אלה, שמכונים "ממאירים".

לרוע המזל, תפיסות מוטעות או היעדר ידע מוחלט על הסיבות שביסוד התפתחותו של הגידול הפכו את הסרטן למפלצת אכזרית, שמטרתה היחידה היא להרוג אותנו כגמול על חטאינו או על שהתנהגנו בדרך לא נכונה עם גופנו. אולם כפי שתקראו מיד, הסרטן לצידנו, לא נגדנו. אם לא נשנה את התפיסה שלנו הוא ימשיך להתנגד לריפוי, למרות הטיפולים הטובים ביותר. אם יש לכם סרטן, והוא באמת חלק מתגובות ההישרדות המורכבות של הגוף ולא מחלה, כפי שאני טוען, חפשו את התשובות לשאלות המציקות הבאות:


-מהן הסיבות שמאלצות את גופכם לפתח תאי סרטן?

 

- אחרי שזיהיתם סיבות אלה, האם תוכלו לשנות אותן?

 

- מה קובע את סוג הסרטן שלקיתם בו ואת חומרתו?

 

-אם סרטן הוא מנגנון הישרדות, מה צריך לעשות כדי למנוע מהגוף לפנות לצעדי הגנה דרסטיים כל כך?

 

- מאחר שהמבנה הגנטי המקורי של הגוף נוטה תמיד לשימור החיים ולהגנה מפני צרות מכל סוג שהוא, למה הגוף מרשה השמדה עצמית?

 

-למה נעלמים כמעט כל סוגי הסרטן בעצמם, ללא התערבות רפואית?

 

-האם הקרנות, כימותרפיה וניתוחים באמת מרפאים סרטן, או אולי אנשים שהחלימו ממנו נרפאו בגלל סיבות אחרות, למרות טיפולים רדיקליים אלה, שמלווים בתופעות לוואי רבות?

 

-מהו תפקידם של פחד, תסכול, הערכה עצמית נמוכה וכעס עצור בהיווצרות הסרטן ותוצאותיו?

 

-איזה לקח, שנוגע להתפתחות רוחנית, אפשר ללמוד מהסרטן?

 

כדי להתמודד עם הגורמים האמיתיים לסרטן אתם צריכים למצוא תשובות מספקות ומעשיות לשאלות שלעיל. אם אתם מרגישים דחף פנימי להבין אירוע זה ששינה את חייכם, כלומר הסרטן, המשכו של ספר זה יעזור לכם מאוד. הסרטן יכול להיות ההזדמנות הגדולה ביותר שלכם לשיקום האיזון בכל היבטי חייכם; אבל מצד שני הוא גם עשוי להיות המבשר של טראומה וסבל קשים. בכל מקרה תגלו שאתם שולטים תמיד בגופכם. כדי לחיות בגוף אנושי אתם חייבים שתהיה לכם גישה לכמות מסוימת של אנרגיה לקיום החיים. אתם יכולים להשתמש באנרגיה פנימית זו בדרך מזינה ומשמרת או בדרך הרסנית ומחלישה. אם אתם בוחרים, במודע או שלא במודע, לנהוג ברשלנות או לפגוע בעצמכם, במקום להקדיש תשומת לב אוהבת לגופכם ולהעניק לו כבוד עצמי, קרוב לוודאי שהוא ייאלץ להילחם על חייו.

סרטן הוא רק שיטה אחת מרבות שהגוף מנסה, כדי לשנות את הדרך שבה אתם רואים את עצמכם ומתייחסים לעצמכם. דבר זה מעלה בהכרח את נושא הבריאות הרוחנית, שממלאת בו תפקיד חשוב בדיוק כמו הגורם הגופני והרגשי.


הסרטן הוא הפרעה מאוד מבלבלת ובלתי צפויה. הוא פוגע במאושרים ובאומללים, בעשירים ובעניים, במעשנים ובלא מעשנים, בבריאים ובלא כל כך בריאים. אנשים מכל סוגי הרקע והעיסוקים לוקים בסרטן. אולם אם תעזו להסתכל אל מעבר למסווה של התסמינים הגופניים שלו, כגון הסוג, המראה וההתנהגות של תאי הסרטן, תגלו שהוא לא כל כך מקרי או בלתי צפוי כפי שזה נראה.


מה גורם ל-50% מתושבי העולם המערבי לנטות כל כך להתפתחות הסרטן, כשהמחצית השנייה לא נמצאת כלל בסיכון? האשמת הגנים היא רק תירוץ אחד, שבא להסתיר את העובדה שאיננו יודעים את הגורמים האמיתיים. פרט לכך, כל גנטיקאי טוב יאמר לכם שדעה כזאת היא לא מדעית והיא חסרת כל היגיון.


הסרטן היה חולי נדיר מאוד, והוא נפוץ בעבר רק במדינות מתועשות. הגנים האנושיים לא השתנו משמעותית במשך אלפי שנה, אז למה הם משתנים בצורה דרסטית כל כך דווקא עכשיו ומחליטים פתאום להרוג כל כך הרבה אנשים? התשובה לשאלה זו, שאותה אפרט בהמשך ספר זה, פשוטה בצורה מדהימה: גנים פגומים או ניזוקים לא הורגים. הסרטן אינו הורג את האדם שלקה בו! מה שמביא למותו של החולה הוא לא הגידול, אלא הסיבות הרבות שגרמו למוטציה של התאים ולהתפתחות הגידול. המוקד של כל טיפול בסרטן צריך להיות גורמי יסוד אלה, אבל רוב האונקולוגים מתעלמים מהם. קונפליקטים בלתי פוסקים, אשמה ובושה לדוגמה עלולים בקלות לשתק את התפקודים הבסיסיים ביותר של הגוף, ולגרום להתפתחותו של גידול סרטני.


אחרי שבדקתי מאות חולי סרטן במשך 20 שנה, התחלתי לזהות דפוס חשיבה מסוים, אמונה ותחושה שהיו משותפים לכולם. ליתר דיוק, עוד לא פגשתי חולה כזה שאין לו דימוי עצמי נמוך, שלא מתמודד עם קונפליקט בלתי פתור ועם דאגות שלא התגבר עליהן, שלא עבר טראומה שעדיין מעיקה עליו בתת-מודע שלו. הסרטן, המחלה הגופנית, מופיע רק כשקיימים חוסר נוחות רגשית סמויה ותסכול עמוק.


חולי סרטן סובלים מהיעדר כבוד עצמי או ערך עצמי, ולעיתים קרובות יש בחייהם מה שאני מכנה "עסק לא גמור" או "קונפליקט לא פתור". הסרטן הוא בעצם דרך לחשיפת המקורות לקונפליקט פנימי כזה, והוא יכול לעזור לחולה להתמודד איתו ואפילו להתגבר עליו לגמרי. הדרך לסילוק עשבים שוטים היא עקירתם יחד עם שורשיהם. כך עלינו לטפל בסרטן, שאם לא כן הוא יופיע שוב.


ההצהרה הבאה, שהיא המוטיב העיקרי של פרק זה, חשובה מאוד כשעוסקים בסרטן: "סרטן אינו גורם לאדם לחלות; החולי של האדם הוא שגורם לסרטן." כדי לטפל בסרטן בהצלחה, על החולה להיעשות שוב שלם לגמרי בגופו, מחשבתו ורוחו. ברגע שיזהה בצורה הנכונה את הגורמים לסרטן, הוא יֵדע בדיוק מה עליו לעשות כדי להחלים לגמרי. הגישות שמוצגות בספר זה מציעות להתמודד עם גורמי הסרטן, תוך הענקת חשיבות מועטה בלבד לתסמיניו, כלומר, לתאי הסרטן.


עובדה רפואית היא שלכל אדם יש תאי סרטן בגופו, כל הזמן. בדיקות רגילות אינן יכולות לגלות אותם, עד שהם מתרבים לכמה מיליארדים. כשרופאים מודיעים לחולי הסרטן שלהם שהטיפולים שהם קבעו עבורם הצליחו לחסל את כל תאי הסרטן, הם פשוט מתייחסים לבדיקות שמסוגלות לזהות גידולים סרטניים גדולים דיים. טיפולי סרטן מקובלים מורידים את מספרם של תאים אלה לרמה שאינה בת-זיהוי, אבל הם אינם יכולים לחסל את כולם. כל עוד גורמי הגידול נשארים בעינם, הוא עשוי לחזור ולהתפתח בכל זמן ובכל קצב שהוא.


ריפוי סרטן אינו קשור כמעט לסילוק תאים סרטניים. טיפולים כמו כימותרפיה והקרנה מסוגלים להרעיל או לשרוף רבים מתאים אלה, אבל הם גם הורסים תאים בריאים במח העצם, במערכת העיכול, בכבד, בכליות, בלב, בריאות וכן הלאה. דבר זה גורם לנזק שאינו בר תיקון לכל האיברים והמערכות בגוף. ריפוי אמיתי של סרטן אינו מושג תוך כדי הריסת חלקים חיוניים אחרים של הגוף, אלא רק כשמסלקים או עוצרים את הגורמים לגידול המוגזם של תאי הסרטן. ספר זה כולו מוקדש להתמודדות עם גורמי מחלות, כולל סרטן.


המאפיינים העיקריים של הסרטן

 

 1. הצד הגופני שלו

כשמרי ביקרה אצלי היא הייתה בת 39. שנה אחת לפני כן נאמר לה שיש לה סרטן שד במצב מתקדם. האונקולוג שלה רשם לה את הטיפולים השגרתיים לסרטן – הקרנות וכימותרפיה – אבל הם לא עזרו. זמן קצר אחר כך הוא הפנה אותה לניתוח כדי להסיר את השד הימני שלה, והדבר בוצע זמן קצר לפני הופעת המחזור שלה. לשמחתה הרופאים אמרו לה שהם "הוציאו את כל הסרטן" ושהמצב היה בשליטה. אולם הרופאים לא הכירו את מדע הכרונוביולוגיה*, על פיו נשים שעוברות ניתוח בגלל סרטן השד שבוע לפני הווסת או במהלכו נמצאות בסיכון גבוה פי ארבעה ללקות בו שוב. בזמן הווסת המערכת החיסונית של האישה חלשה יותר ורמת הברזל בגופה נמוכה, לכן גופה אינו מסוגל להרוס את כל תאי הסרטן שנשארו אחרי הניתוח, וקיים סיכון גבוה להתפתחות תאי סרטן בחלקים אחרים בגוף.

 

* כרונוביולוגיה היא המדע של "שעוני הגוף", שמכווננים למחזורי כדור הארץ ומקודדים בתאים שלנו. בגוף האנושי יש לפחות מאה "שעונים" שאין להם כלל קשר לזמן כפי שאנחנו מכירים אותו. מחזור היממה לדוגמה אחראי למחזורים הורמונאליים רבים מאוד וקובע את הרעב,
מצב הרוח, קצב ושיעור הגדילה של גופנו ואת הזדקנותנו. מידע נוסף תמצאו בפרק 5.

שנה אחרי הניתוח התלוננה מרי על כאבים קשים בעמוד השדרה התחתון ובברכה השמאלית. עשר שנים לפני כן היא אובחנה כסובלת מקשחת חוליות* צווארית באותו אזור, והדבר גרם לצמיחה לא טבעית ולהתקשות הסחוסים סביב מפרקי החוליות. אולם הפעם גילתה הבדיקה שהיא סובלת מסרטן העצם בעמוד השדרה התחתון ובברך השמאלית. הסרת השד,
והדיכוי שנגרם על ידי כך למערכת החיסונית, גרם, כפי שקורה לעיתים קרובות כל כך, להתפתחותם של תאי סרטן בחלקים אחרים של הגוף, שכבר היו חלשים מאוד, והם התחילו לגדול באזור שלא היה יכול להתמודד עם התפתחותו של גידול.


** קשחת חוליות היא תופעה שבה מפרק או מפרקים של חוליה אחת או יותר מתנוונים ומתעוותים.

 

מרי סבלה תמיד מבעיות חמורות בזמן המחזור החודשי, ובנוסף נאמר לה שיש לה אנמיה. אולם אף על פי שלקחה גלולות ברזל במשך שנים, שגרמו לה לבחילות וכאבי בטן, הבעיה נשארה בעינה. היא אמרה לי שמערכת העיכול שלה "מעולם לא עבדה בסדר" ושלפעמים סבלה מעצירות במשך שלושה או ארבעה ימים ברציפות. הבדיקה שלי גילתה שהכבד שלה מלא אבנים.

היא סיפרה לי גם שקיבלה במשך השנים אנטיביוטיקה לטיפול בכל מיני דלקות. עובדה ידועה היא ששימוש קבוע בתרופה כזאת מגדיל את הסיכון לסרטן השד. מחקר שבוצע לאחרונה, מצא שהסיכון לסרטן השד כפול בקרב נשים שקיבלו 25 או יותר מרשמי אנטיביוטיקה מכל סוג שהוא במשך 17 שנה, בהשוואה לנשים שלא קיבלו תרופה זו כלל.


בילדותה אכלה מרי הרבה מאוד ממתקים, עוגות, גלידות ושוקולד. מחקרים גילו קשר בין סיכון מוגבר לסרטן השד לבין תזונה עתירת-סוכר. מדענים מאמינים היום שהאינסולין הנוסף, שמופרש כדי לעבד את העמילנים והסוכרים הפשוטים במזונות אלה, מאיץ את התחלקות התאים ומעלה את רמת האסטרוגן בדם. שני אלה עשויים לתרום להתפתחות הסרטן.


2. הצד הרגשי שלו


ילדותה של מרי הייתה עצובה משום שלהוריה היו בעיות קשות בזוגיות. כששאלתי אותה לא זכרה אפילו יום אחד ללא מתח בין הוריה. מאחר שהיא רגישה מאוד, היא התייחסה לכל דבר ברצינות רבה יותר מאחיה, ולכן הרגישה חסרת ביטחון, נפחדת ומדוכאת. בחיוך מלא כאב אמרה לי שתמיד חשה שהיא נקרעת בין אביה לאמה ולא יכלה להחליט את מי להעדיף.


ארוחות עם הוריה היו קשות לה במיוחד. היא נאלצה לשבת ולאכול איתם בעודה מתענה בגלל האווירה המתוחה. לפעמים כולם שתקו רק כדי לא לעורר עימותים חדשים. כשהגיעה אלי סלדה ממזון ופחדה ממנו, ונהגה לבלוע אותו במהירות, לפעמים בעודה עומדת או נוהגת.


היא התמודדה גם עם קשיים בעבודה. היא הייתה מורה, ומעצם תפקידה איפשרה לתלמידיה להוציא את התסכול שלהם עליה, אבל היה עליה לשתוק, "להחזיק הכול בפנים". כשחזרה הביתה צעקה על ילדיה והדבר יצר בה תחושת אשמה. היא רוצה להיות אם טובה, אבל מאמינה שהיא אינה כזאת; היא פשוט אינה יודעת איך להיות נחמדה אל ילדיה. היא אמרה לי גם שמעולם לא רצתה להיות מורה רגילה; תמיד חלמה להיות מורה לכושר גופני.


התסכול שחשה משום שלא מימשה את חלומותיה, היה הגורם העיקרי לסרטן שלקתה בו. מתחילת חייה לימדו אותה להתאים עצמה למערכת החברתית, כלומר, היה עליה תמיד לעשות מה שאמרו לה. עמוק בפנים היו לה חלומות שמעולם לא יכלה לממש, משום שלא רצתה לעורר מתח או לגרום לאחרים לחשוב רע עליה.


כדי לשמור על השקט הסכימה מרי לכל מה שהוריה דרשו ממנה, אבל בתוכה היא רתחה מכעס. כשנכנסה למשרד שלי באותו בוקר חייכה אלי חיוך נפלא שלא גילה את הכאב שחש בפנים. היא למדה להסתיר את עולמה הפנימי מפני החיצוני. לא הכאב הגופני הוא שהפריע
לה, אלא התסכול המצטבר, הפחד וחוסר הביטחון שאיימו על רגשות האהבה והשלווה בליבה. המחושים הגופניים פשוט הזכירו לה את כאב הלב הרגשי שסבלה במשך זמן רב כל כך. הניסיונות לדכא או להסתיר את הרגשות הפנימיים האמיתיים שלה, בילדותה ובהתבגרותה, גרמו להתגבשותה של אישיות שבסופו של דבר נזקקה למחלה כדי למצוא פתרון לבעיה.


היא נקרעה בין הוריה במשך שנים רבות וניסתה לרצות את שניהם, אבל מעולם לא העיזה לבחור בדרך שתשביע את רצונה היא. המחלוקת בתוך ליבה דילדלה את כל מאגרי האנרגיה והאושר שלה. הסרטן התחיל בליבה החצוי, בצער ובתסכול חסרי הביטוי שמילאו את שנותיה הראשונות.


הכול פסיכוסומטי


מה שקורה בגוף הרגשי שלנו מתרחש גם בגוף הפיזי. הסרטן האמיתי הוא רגש לכוד ומבודד, תחושה של "אין ברירה". קשר גוף/נפש מסייע בתרגום רגשות מודחקים, מחסור בהרמוניה, בשלווה, ביציבות ובשמחה בחיים לתגובות ביוכימיות מקבילות בגוף, וכך נשללות גם מהתאים תחושות חיוביות אלה. התאים הם לא מכונות גופניות ללא רגש, ללא תחושת העצמי, ללא תגובה לאיומים. החנק הרגשי גרם למרי לכעס רב, לפחד שאחרים, כולל הוריה, לא יאהבו אותה, והיא הפנתה רגשות שליליים אלה לעבר גופה. המחשבות ה"רעילות" שלה הרעילו את גופה, וכך איימו על הישרדותו. מרי היוותה איום על התאים שלה משום שהסתירה בתוך-תוכה את המחשבות והרגשות החשובים ביותר.


מה שאתם שומרים לעצמכם, מתוך חשש לביקורת או פגיעה, הופך לרעלים בגוף. אלה כל כך חזקים, שאם תבכו והדמעות ייזלו על עורו של נחש, הן יצרבו חורים בתוכו. לעומת זאת, בדמעות שמחה אין כל רע.


המתחה מתמיד שמרי חוותה בשעות הארוחה בבית הוריה, פגע מאוד בתפקודיה של מערכת העיכול שלה. כשאדם חש מתח או מצוקה, כלי הדם שמספקים דם למערכת העיכול מתקשים ומתכווצים, והוא אינו מסוגל לעכל אפילו את המזונות הבריאים ביותר. בנוסף, כשאתם אוכלים בזמן מצוקה רגשית אתם מדכאים את הפרשת הכמויות המאוזנות של מיצי העיכול. כשאתם כועסים או מרוגזים משתנים החיידקים ששומרים על האיזון בנוזל המרה שלכם והוא מקריש. מתח רגשי מתמיד גורם להיווצרות אבנים בצינוריות המרה של הכבד ובכיס המרה. התוצאה היא פגיעה בהפרשתו של נוזל המרה והחלשת אגני, אש העיכול. מרי עדיין מקשרת בין אכילה לבין המתח שחוותה כשישבה עם הוריה ליד השולחן. הניסיון הלא-מודע שלה להימנע מכל דבר שקשור לאוכל ואכילה, תיכנת את גופה לעשות אותו דבר. גופה לא היה יכול לעכל ולספוג מזונות שנאכלים במהירות, והתוצאה הייתה הצטברות של כמויות גדולות של פסולתרעילה במעיה. עצירות כרונית וספיגה גרועה של רכיבים תזונתיים, כולל שומנים, סידן, אבץ, מגנזיום וויטמינים דילדלו מאוד והחלישו את רקמותיה, את מח העצמות ואת יכולת הרבייה שלה.


כשרקמת הרבייה, ששומרת על התרשים הגנטי (דנ"א) של התאים, רעבה לחמצן ורכיבים תזונתיים, לא חולף זמן רב ותאים בריאים מתחילים לשנות את הגנים שלהם ולהתחלק בצורה לא נורמאלית, כדי להתגבר על "הרעב". בדרך כלל הרבה מאוד תאים חיסוניים, אנזימים של הלבלב וויטמינים מפרקים את תאי הסרטן בגוף בכל מקום שבו הם מופיעים. אולם כשהתזונה עשירה בחלבון מהחי, כגון בקר, עופות, דגים, ביצים, גבינות וחלב, כמו גם מזונות עתירי-סוכר, רוב אנזימי העיכול "מתבזבזים" במהירות. מרי חייתה על מאכלים כאלה. היא סבלה מעיכול גרוע ועצירות כמעט כל ימיה, וגופה לא פיתח את הנוגדנים הטבעיים לתאי סרטן. גידול מופיע אצל אנשים שלוקים בקשיי עיכול ושחסרים תחושה של רווחה רגשית, יותר אשר אצל אלה שמערכת העיכול שלהם יעילה ושנהנים מהרגשת אושר.


קשחת החוליות בעמוד השדרה התחתון של מרי הייתה סימן לחולשתן של מערכות התמיכה הפנימית והחיצונית שלה. היא הופיעה בתגובה ישירה להיעדר התמיכה והעידוד מצד הוריה. גופה של מרי נפל קדימה כשישבה מולי, והיא נראתה כמו ילד נפחד, ללא ביטחון או אמון. תנוחתה הראתה שהיא מנסה להגן על ליבה מפני פגיעה נוספת. נשימתה הייתה רדודה ולא מספקת, כאילו רצתה למנוע אפשרות שהוריה יבחינו בה, ואולי יעבירו עליה ביקורת וישללו את מעשיה. ברכיה שימשו מערכת תמיכה לגוף כולו; תקופת חיים שלמה של "כניעה", שבה "נמנעה מלהילחם למען עצמה ולמען התשוקות שלה" התבטאה בבעיות בברכיים שהתפתחו אצלה במשך השנים.


התרופות האישיות של מרי


מחקר יפני הראה שחולי סרטן שהפגינו שינוי עצום בגישה שלהם כלפי עצמם, חוו נסיגה ספונטנית בגידולים שלהם, לפעמים תוך 24 שעות, לפני ההחלמה הפתאומית. מרי הייתה צריכה להכניס כמה שינויים בחייה – אחד מהם היה החלפת מקום עבודתה, גם אם משמעות הדבר הייתה הכנסה נמוכה יותר לה ולילדיה. כל עוד הייתה פגיעה מאוד למצבי מתח ולרעש, לא סייעה לה האווירה המתוחה בבית הספר שבו עבדה, להחלים. היא הייתה צריכה לבלות זמן רב יותר בטבע, לטייל בשמש ועל החוף, לצייר את רשמיה, להקשיב למוזיקה החביבה עליה ולהקדיש כל יום זמן לשקט ולמדיטציה.


פרט לביצוע השגרה היומית והתזונה על-פי איורוודה התחילה מרי בכמה תהליכי טיהור, כדי לשחרר את המעי הגס שלה מצואה ישנה ונוקשה ולטהר את הדם, הכבד ורקמות החיבור מרעלים שהצטברו בהם. אחרי שטיפת הכבד הפריש גופה אלפי אבנים שהשפיעו עליה במשך 20-15 שנה לפחות.


הדבר החשוב ביותר עבורה היה הגברת המודעות לכל דבר בחייה. דבר זה כלל אכילה, השתחררות רגשית והאזנה לאותות הצמא, הרעב והעייפות של גופה. היה עליה להיות מודעת יותר לצרכיה ולתשוקותיה ולהתחיל לממש אותם ככל האפשר, ולהבין שהיא אינה צריכה לעשות דבר שאינו מוצא חן בעיניה. היא הייתה צריכה להרשות לעצמה לשגות, ולא לשפוט את עצמה אם טעתה במשהו. זה היה הטיפול החיוני ביותר עבורה.


גם ידידיה ומשפחתה של מרי היו צריכים להבין שהיא נמצאת בשלב התאוששות חשוב מאוד, שבו כל מחשבה ורגש חיוביים כלפיה יעניקו לה תמיכה עצומה, כזאת שלא זכתה לה כשהייתה צעירה. שישה חודשים אחרי שביצעה בערך 60% מהעצות שנתתי לה, התחיל מצבה להשתפר בקביעות. היום היא מרגישה שהמחלה, שסייעה לה להבין היטב את החיים, גם גרמה לה להתעוררות פנימית שמעולם לא חוותה לפני כן. היא נקייה מסרטן וממשיכה להשתפר ולחזק את הביטחון והקבלה העצמית שלה.


סרטן - תגובה לדחייה


לג'רמי יש מחלת הודג'קין, שהיא הלימפומה הנפוצה ביותר. לימפומות הן גידולים ממאירים ברקמות הלימפה, והן שונות זו מזו בקצב התפתחותן. הרפואה של היום אינה מסוגלת להסביר מה גורם להופעתן, אבל ידוע שהן נפוצות אצל מתבגרים או בין גיל 50 ל-70.


כשג'רמי היה בן 22 הוא גילה שתי בלוטות לימפה נפוחות בצווארו. כמה ימים אחר כך הוא אובחן כחולה במחלת הודג'קין. יש אנשים שמתים ממנה תוך כמה חודשים, אבל אחרים אינם מגלים סימנים שלה במשך שנים רבות. ג'רמי היה אחד מהם. מאחר שהוא טיפוס קאפה*, יש לו גוף אתלטי וחזק מאוד והוא נהנה ממרץ רב ומסבולת גופנית. המטבוליזם האיטי שלו הוא שאחראי, כנראה, להתפתחות האיטית של המחלה.


ג'רמי קיבל את טיפול הכימותרפיה הראשון שלו בשנת 1979, מיד אחרי האבחון, אבל לא חל שיפור במצבו. בשנת 1982 הוסיפו רופאיו טיפולי הקרנות רבים לכימותרפיה הרגילה, אבל אלה גרמו להשפעות לוואי חמורות, כולל נשירת כל שער הגוף ואובדן תחושת הטעם שלו. מצוקתו הייתה קשה. אולם למרות החוויות הטראומטיות שנגרמו על-ידי הטיפולים השונים במשך 14 השנה הבאות, הוא לא הסכים להיכנע לדיכאון וייאוש. מאחר שהיה טיפוס לוחם וחזק, הצליח להמשיך בעבודתו כמנהל כללי של עסק מצליח.


* ראו פרטים על טיפוסי הגוף האיורוודיים, ואטה, פיטה וקאפה, בפרקים 5 ו-6. העצמות והשרירים של טיפוס קאפה חזקים יותר משל שאר הטיפוסים.

 

קריאת דופק איורוודית ואבחון בעזרתה של קשתית העין (אירידולוגיה)*איפשרו לי לקבוע שהעיכול של ג'רמי וניקוז הלימפות שלו הידרדרו במהירות כבר מגיל מוקדם מאוד. הכבד שלו היה מלא אבנים. התברר שג'רמי עבר טראומה חמורה כשהיה בן ארבע, אף על פי שתחילה התקשה לזכור אותה. הוא סיפר לי שהאירוע הטראומטי ביותר עבורו, אותו הוא זוכר, אירע לו בגיל 21, כשהחברה שלו זה זמן רב עזבה אותו בגלל גבר אחר. שנה אחר כך גילה את בלוטות הלימפה בצווארו. הדחייה על-ידי חברתו הייתה אחת החוויות הקשות ביותר עבורו; היא שברה את ליבו ועוררה את הזיכרון של דחייה חמורה עוד יותר.

 

* שיטות אבחון שמשמשות לאיתור חוסר איזון בגוף ובנפש.

המאבק ברוחות הזיכרון


ג'רמי נולד במדינה מתפתחת שהייתה נתונה במצב פוליטי לא יציב. כשהגיע לגיל ארבע שלחו אותו הוריו לפנימייה במדינה אחרת, למען ביטחונו. מאחר שלא הבין את הסיבות למעשה זה, הרגיש שהוריו הפסיקו לאהוב אותו וכבר לא רצו אותו עוד בסביבתם. כל מה שהוא זוכר הוא ההרגשה שניתקו אותו ממה שהוא ראה כעורק החיים שלו – הקִרבה להוריו. אף על פי שהוריו האמינו שהעברתו למקום אחר הייתה הדבר הטוב ביותר עבורו, לפתע איבד את אהבת האנשים החשובים ביותר בחייו, והתפקודים העיקריים בגופו התחילו להידרדר.


ג'רמי הקדיש חלק גדול מחייו בניסיון להוכיח להוריו שהוא ראוי לאהבתם, אולם הוא לא ידע על הדחף הבלתי פוסק שלו להצליח בחיים. הוא סיפר לי בגאווה שהוא לעולם אינו מוותר ואינו מאפשר לשום דבר לפגוע בו או להביס אותו. חלק אחד שלו מעולם לא הכיר בעובדה שהוא חולה מאוד. ההופעה החיצונית שלו, פרט לקרחת, לא גילתה את המאבק שגופו ניהל. את כל האנרגיה והזמן שלו השקיע בעבודה, והוא הצליח בה מאוד.


אולם כדי לרפא את עצמו גופנית היה עליו להיות מודע ל"ילד הדחוי" שבתוכו. הוא קבר חלק זה בעומקי התת-מודע שלו כשהיה בן ארבע, ופעם שנייה כשהיה בן 21, כשחברתו עזבה אותו. דחייה שנייה זו הגבירה עוד יותר את הפגיעה העמוקה והקשה שנגרמה לו
על-ידי מה שחשב כדחייה על-ידי הוריו.


הגוף מאחסן את כל החוויות שהיו לנו ב"ארונות תיוק" בלתי נראים. כל רגשות הכעס שחשנו במשך החיים, עוברים לתיק אחד, אירועים עצובים לאחר, הדחיות מגיעות לשלישי וכן הלאה. רשמים אלה אינו מתועדים ונשמרים בהתאם לזמן הלינארי, אלא מרוכזים על-פי הדמיון ביניהם. הם מזינים את "רוחות הזיכרון" ומעניקים להם אנרגיה נוספת. ברגע שתיק אחת מתמלא, אפילו אירוע קטן ביותר עלול לגרום להתפרצות הרסנית ולעורר רוחות אלה ולתת להם חיים משל עצמם. זה מה שקרה לג'רמי.


הנטישה שג'רמי חווה בגיל ארבע התעוררה שוב במודעותו, כשחברתו עזבה אותו. הוא התעלם או התכחש לעובדה שדחייה זו באמת התרחשה, וכך כיוון את גופו, שלא במודע, ליצור תגובה דומה, שהתגלמה בסרטן באותה מערכת שאחראית לנטרול וסילוק פסולת מזיקה מהגוף – המערכת הלימפתית. הוא לא היה יכול להשתחרר מהזיכרון, שהיה כרוך בפחד עמוק ובכעס בגלל תחושת הנטישה, ולכן לא הצליח להיפטר מהתאים המתים ומהפסולת המטבולית.* הכבד וכיס המרה שלו צברו אלפי אבני מרה, שכמעט חנקו אותו. לגופו לא נותרה ברירה אלא להביע בצורה פיזית את הסרטן שעינה את ליבו ומחשבתו במשך שנים רבות כל כך.

 

* כדי לשמור על בריאותו על הגוף האנושי לסלק כל יום יותר מ-30 מיליארד תאים מתים ובלויים וכמות גדולה של פסולת מטבולית.הרפו מהצורך להילחם


כל האירועים השליליים, לכאורה, בחיים, הם למעשה הזדמנות ייחודית להשגת שלמות ושלוֹמות (wholeness) פנימיות ולהתקדמות בחיים. כשאנחנו צריכים להעניק לעצמנו יותר אהבה, זמן והערכה אבל לא עושים זאת, מישהו או משהו בחיינו דוחף אותנו בכיוון זה. תחושת דחייה או אכזבה וכעס כלפי אחר מדגישים את העובדה שאיננו מקבלים אחריות לדברים השליליים שקורים לנו. האשמת מישהו אחר או את העצמי במצבים קשים נובעת מתחושת הקורבן, והיא עלולה להתבטא במחלה. בנוסף, אם לא נוכל להבין את המסר שמלווה מצבים כאלה, יהא עלינו אולי להתמודד עם המוות, כדי להעריך את החיים.


סרטן הוא דרך להימלטות ממבוי סתום שמשתק את ליבו של האדם. הוא עוזר בפירוק דפוסים נוקשים ישנים של אשמה ובושה, שגורמים לאדם תחושת ערך עצמי נמוך. הרפואה היום אינה מתייחסת לסוגיה חשובה זו שמאחורי הסרטן, אבל המחלה מעוררת אותה, בתנאי שמניחים לה לעשות זאת. כימותרפיה, הקרנות וניתוחים מעודדים את תחושת הקורבן של החולה, והם לא ירפאו את גורמי היסוד לחולי זה. נס הריפוי מתרחש כשהחולה משחרר את עצמו מהרגשה זו ומהמתקפה על עצמו, וכשבעיות חיצוניות אינן משפיעות עוד על רווחתו הפנימית ועל הדרך שבה הוא מקבל את עצמו. סילוק הבעיות החיצוניות בחיים לא מספיק כדי לגרום נסיגה ספונטנית.


על ג'רמי היה להעניק לעצמו את האהבה וההערכה שהרגיש שהוא אינו מקבל מהוריו. היה עליו גם לפנות זמן להנאה ובילוי, ולהקדיש זמן לעצמו, למדיטציה, לבחינה עצמית, ליציאה לטבע, כדי לספוג שם את תחושת האושר והאנרגיה שהוא מסוגל לעורר בנו. תאי סרטן נאבקים כדי לשרוד בסביבה רעילה, "עוינת". ביטול הצורך במאבק זה מתכנת מחדש את הדנ"א של הגוף ומביא, בסופו של דבר, לפעילות בריאה בתוכו. תאי סרטן הם תאים נורמאליים שנדחו על-ידי מה שהם רואים כביתם. נשללות מהם התזונה הראויה והתמיכה. בייאושם, משום שהם רוצים לשרוד, הם נאחזים בכל דבר שהם יכולים שיעזור להם לחיות, אפילו פסולת תאית ורעלים. דבר זה הופך אותם ל"מנודים". כשהם אינם צריכים עוד להילחם כדי לשרוד, הם שוב מתקבלים על-ידי "משפחת" התאים בגוף.


אולם, בדיוק כשם שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, גם הם צריכים לדעת שאוהבים אותם. ניתוקם מהגוף באמצעות ניתוח או הריסתם בעזרת תרופות רעילות או הקרנה קטלנית מוסיפים אלימות לגוף שכבר צריך להתמודד עם תוקפנות. כדי לחיות בבריאות ושלווה אנחנו צריכים להיות ידידי התאים בגופנו, כולל תאי הסרטן. האמירה "אהבו את אויביכם" חלה עליהם בדיוק כשם שהיא חלה על בני אדם. הגורם לסרטן של ג'רמי היה היעדר הערכה עצמית, תחושה שלא אוהבים ולא רוצים אותו ושהוא חסר ערך או לא טוב מספיק. הוא חיכה שהוריו יראו לו שהם אוהבים אותו, ותוך כדי כך נמנע מהענקת אהבה ל"עצמי" שלו. ג'רמי הבין שמחלתו הייתה ברכה סמויה שנועדה לעזור לו למצוא ולאהוב את עצמו, בפעם הראשונה בחייו. לו רק יכולנו להבין שמה שאנחנו מכנים "מחלה" הוא השתקפות מושלמת של העולם הפנימי שלנו, היינו מקדישים תשומת לב רבה יותר למה שמתרחש בתוכנו, במקום לנסות לתקן משהו שלא זקוק בעצם לתיקון. לסרטן, גם אם קשה להבין זאת, יש משמעות עצומה. מטרתו היא לא להרוס אלא לרפא מה שכבר לא שלם יותר.


סרטן אינו יכול להרוג אתכם


סרטן, כמו מחלות אחרות, הוא תופעה שניתן להגדירה בבירור ושמופיעה פתאום ובצורה אקראית בחלק או חלקים של הגוף, כמו פטריות שצצות אחרי הגשם. זוהי תוצאה של כמה משברי רעילות, שהמקור המשותף שלהם הוא גורם אחד או יותר שמדלדל אנרגיות. חומרים ממריצים, טראומה רגשית, רגשות מודחקים, אורח חיים לא סדיר, התייבשות, חסר ברכיבים

תזונתיים, אכילת-יתר, תגובות מתח, מחסור בשינה, הצטברות מתכות כבדות (בעיקר מסתימות בפה) וכימיקלים וכן הלאה, כל אלה מפריעים לגוף בניסיונו לסלק פסולת מטבולית, רעלים ו-30 מיליארד תאים מתים כל יום. אגירת כל אלה בחלק כלשהו בגוף גורמת לכמה תגובות שכוללות גירוי, נפיחות, דלקת, כיבים וגידול לא נורמאלי של תאים. כמו כל מחלה אחרת, סרטן הוא משבר רעילות, והוא מסמל את ניסיונו האחרון של הגוף להיפטר מרעלים ותרכובות חומציות, שנוצרו משום שלא הצליח להיפטר מפסולת מטבולית, רעלים ותאים מתים שהתחילו להירקב.


הסרטן אינו יכול להיות הגורם של עצמו. טיפול בו בדרך זו דומה לניקוי סיר מלוכלך בעזרת בוץ מזוהם; הוא לעולם לא יתנקה. מובן שאתם יכולים לזרוק את הסיר ולפתור כך את הבעיה, אבל כשתרצו להכין שוב ארוחה תהיה לכם בעיה גדולה יותר: לא יהיה לכם במה לבשל. בדומה לכך, כשאנחנו הורגים את הסרטן אנחנו הורגים גם את החולה; אולי לא מיד, אבל בהדרגה.


למרות המאמצים העצומים והכספים הרבים שמשקיע הממסד הרפואי, שיעורי התמותה מסרטן נשארים בעינם. אף על פי שהקרנות, כימותרפיה או ניתוחים יכולים בהחלט לנטרל או לחסל חלק גדול מהרעלים שהגידול מאכסן בתוכו, ובמקרים רבים גם לשפר את מצבו של המטופל, תהליכים אלה אינם מצליחים לסלק את הגורם או הגורמים למחלה. חולה סרטן עשוי לחזור לביתו אחרי טיפול "מוצלח" כשהוא בטוח שנרפא, אבל הוא ימשיך לדלל את האנרגיה של גופו ולצבור רעלים כפי שעשה לפני כן. המערכת החיסונית, שכבר נפגעה על-ידי התערבות טראומטית אחת, עשויה לא לעמוד בעוד פגיעה כזאת. אם החולה ימות, לא הסרטן הוא שהרג אותו אלא הגורם או הגורמים שלא טופלו. בהתחשב בשיעור הנסיגה הקטן מאוד ברוב המקרים (7%), ההבטחה שניתנת לחולים, שעל-ידי השמדת הגידול שלהם הם ירפאו, מטעה אותם.


תאי גידול הם תאים ש"לקו בפאניקה" בגלל מחסור במזון, במים ובחמצן. הישרדות היא האינסטינקט הגנטי הבסיסי שלהם, בדיוק כמו שלנו. כדי לשרוד בסביבה חומצית ובלתי תומכת כזאת נאלצים התאים הפגומים לעבור מוטציה, ולהתחיל לזלול כל דבר שהם יכולים למצוא כדי להחזיק מעמד, כולל רעלים. הם גוזלים מרקמות החיבור רכיבים תזונתיים כגון גלוקוז, מגנזיום וסידן בכמות גדולה מזו שנוטלים לעצמם תאים נורמאליים. התאים השכנים, הבריאים, מתחילים לגווע בתהליך זה, ובסופו של דבר מאבד האיבר כולו את תפקודו בגלל תשישות, תת-תזונה או הידלדלות. גידולים סרטניים מחפשים תמיד עוד אנרגיה, כדי לאפשר לתאיהם להתחלק ולהתרבות. סוכר הוא אחד מהמזונות החביבים עליהם, בגלל האנרגיה שהוא מספק להם. תשוקה לסוכר משקפת פעילות מוגזמת של התאים, ואנשים רבים שאוכלים הרבה ממנו סובלים בסופו של דבר מגידול בגוף.


העובדה שתאי הסרטן הם שאשמים במותו של אדם, נדמית כברורה והגיונית מאוד, ולכן מתמקדת הגישה הרפואית כולה בהשמדתם. אולם תאי הסרטן הם לא האשמים, בדיוק כשם שעורקים חסומים הם לא הסיבה האמיתית למחלת לב. למעשה, תאים אלה עוזרים לגוף, שיש גודש רב בתוכו, לשרוד יותר מכפי שהיה מסוגל בלעדיהם. יש להם מטרה טובה. הרי לא נכנה פטרייה רעילה "אכזרית" או "רעה" רק משום שהיא עלולה להרוג אותנו אם נאכל אותה, נכון? פטריות כאלה ביער מושכות וסופגות רעלים מהקרקע, מהמים ומהאוויר, והן מהוות חלק חיוני במערכת האקולוגית של עולם הטבע. אף על פי שאי אפשר להבחין בטיהור שהן מבצעות, הוא מאפשר צמיחה בריאה של היער ותושביו. תאים בריאים לא בחרו להיות רעילים או סרטניים, אבל זו האפשרות השנייה הטובה ביותר שיש להם כדי למנוע אסון מיידי מהגוף. כשהאחרון מת, זה לא קורה בגלל הסרטן אלא בגלל הסיבות שגרמו לו.


סרטן הוא אינו מחלה


כדי להמשיך ולבצע את התפקיד הקשה שלהם על תאי הסרטן להמשיך ולגדול, גם אם זה על חשבון תאים בריאים אחרים. ללא פעילותם הגוף עלול לאבד לגמרי את האיבר שבו הם נמצאים. התיאוריות טוענות שתאי הסרטן עלולים לעזוב את אזור הגידול ולחדור לנוזל הלימפה, שנושא אותם לחלקים אחרים של הגוף. אולם אם זה היה נכון (ומעולם לא הוכח), זה היה יכול לקרות רק באותם חלקי הגוף שבהם יש ריכוזים גבוהים של רעילות או חומציות. "התפשטות" תאי סרטן מכונה "גרורה" (מטסטזיס). אבל שוב, תאי סרטן מתוכנתים להתיישב רק במקום שבו יש קרקע "פורייה" בגלל רעילות גבוהה – אזור שבו יוכלו לשרוד ולהמשיך במשימת ההצלה המיוחדת שלהם. הם עוברים מוטציה, כדי שיוכלו לחיות בסביבה רעילה חסרת חמצן ולעזור בנטרול לפחות חלק מהפסולת המטבולית שנלכדה בגוף, כגון חומצה לקטית, חומצת שתן, שיינן ואמוניה (צורבים ומסוכנים מאוד), כמו גם שרידי תאים שהחלו להירקב. בהתחשב בנסיבות אלה, תהא זו שגיאה קטלנית אם המערכת החיסונית תשמיד תאים "מנוכרים" אלה, משום שהם מבצעים חלק מעבודתה. ללא נוכחות הגידול יחלחלו כמויות גדולות של הרעל, שנוצר על-ידי התאים הנרקבים, דרך דופנות הנימים, יחדרו אל תוך הדם ויהרגו את האדם תוך שעות או ימים. תאים סרטניים הם עדיין תאי הגוף והם אינם נחוצים עוד. פקודה אחת מהדנ"א תגרום להם להפסיק להתנהג כאילו יצאו מדעתם.


המאמצים שעל הגוף להשקיע בשמירה על גידול, רבים מאלה שנחוצים כדי לחסל אותו. לולא נאלץ להשתמש בסרטן כאחת מטקטיקות ההישרדות האחרונות שלו, הוא היה בוחר בגידול כניסיון האחרון לשימור עצמי – אחרון, משום שהוא עלול בהחלט להיכשל במאמציו לשרוד כנגד כל הסיכויים. כפי שנאמר לפני כן, רוב הגידולים (95%-90%) מופיעים ונעלמים בכוחות עצמם, ללא התערבות רפואית. מיליוני אנשים חיים עם סרטן בגופם ואינם יודעים על כך דבר. אין אף טיפול נגד סרטן שיכול להתחרות אפילו במעט עם מנגנון הריפוי העצמי של הגוף, שאותו אנחנו מכנים, לרוע המזל, "מחלה". סרטן הוא אינו מחלה; הוא מנגנון מיוחד במינו, יעיל מאוד, להישרדות והגנה עצמית.


עלינו להעריך את המערכת המפותחת והמורכבת ביותר ביקום – הגוף האנושי – יותר מכפי שאנחנו עושים זאת היום, ולהאמין שהוא יודע בדיוק איך לנהל את ענייניו, אפילו בנסיבות הקשות ביותר.


סרטן מעיד על שנאת העצמי


חולי סרטן רבים הקדישו את כל חייהם לעזרה ולתמיכה באחרים. השירות הלא-אנוכי שלהם הוא דבר נפלא, תלוי במניע שמאחוריו. אם הם מקריבים ומזניחים את עצמם כדי להימנע מהתמודדות עם בושה, אשמה או תחושת חוסר ערך עצמי, הם בעצם כורתים את הענף שהם יושבים עליו. הם מקדישים את חייהם "בצורה חסרת אנוכיות" לריצוי אחרים, כדי שיאהבו ויעריכו אותם בתמורה. אולם דבר זה מצביע על הכרה בלתי מודעת בכך שהאדם אינו אוהב את עצמו. מצב זה גורם לאחסון סוגיות לא פתורות, פחדים ותחושה של חוסר ערך בזיכרון התאי של האיברים והרקמות בגוף.


"ואהבת את רעך כמוך" – זוהי אחת הדרישות הבסיסיות ביותר לריפוי הסרטן. משמעות אמרה זו היא שאנחנו יכולים לאהוב אחרים רק במידה שבה אנחנו מסוגלים לאהוב ולהעריך את עצמנו, לא פחות ולא יותר. כדי לאהוב מישהו באמת, ללא תחושת מחויבות או בעלות, אדם צריך לקבל את עצמו עם כל הפגמים, השגיאות והבעיות שבו. הרמה שבה אנחנו מסוגלים לאהוב את גופנו, את הנפש ואת הרוח שלנו, קובעת את המידה שבה נוכל לאהוב אחרים. כשאנחנו מבקרים את עצמנו, או לא אוהבים את המראה שלנו, את

התנהגותנו או את רגשותינו, אנחנו סוגרים את הלב ומרגישים חסרי ערך ומבוישים. כדי להימנע מחשיפת העצמי החשוך (החלק שבנו שאיננו אוהבים) כלפי אחרים, בגלל הפחד מפני דחייה, אנחנו מנסים לקנות את אהבת האחרים על-ידי ריצוים. אנחנו מניחים שכך נוכל לקבל את האהבה שאיננו מסוגלים להעניק לעצמנו. אולם גישה זו אינה פועלת לטווח הארוך.


גופכם מבצע תמיד את הפקודות שהנפש שלכם נותנת לו. המחשבות, הרגשות, התחושות, התשוקות, האמונות, הדחפים, החיבה וחוסר החיבה – כל אלה הם התוכנה שעל פיה תוכנתו תאיכם. הם חייבים לציית לפקודות שהם מקבלים מהמחשבה המודעת או הלא-מודעת שלכם, בגלל הקשר שקיים בין הגוף לנפש. כפי שהוכיח מחקר דנ"א שנערך לאחרונה, אתם יכולים לשנות את ההגדרות הגנטיות של הדנ"א תוך דקה. הוא מאזין לכל מילה שאתם אומרים לעצמכם ומרגיש כל תחושה שלכם, והוא מגיב לכולם. אתם מתכנתים את עצמכם בכל שנייה ביום, במודע ושלא במודע, לכן, אם תרצו תוכלו לכתוב מחדש את התוכנה בכל דרך שתבחרו, בתנאי שתהיו מודעים לעצמכם. ברגע שתדעו מי אתם באמת לא תוכלו להימנע מלאהוב את עצמכם, ולא תשפטו את עצמכם בגלל שגיאות שעשיתם בחיים, משום שלא הייתם מושלמים או משום שלא הייתם כפי שאחרים רצו שתהיו. כשתראו את עצמכם באור זה, תקרינו אהבה על תאיכם. רגש זה מבטל הבדלים ומלכד את הכול, כולל את תאי הגוף. כשאהבה, שאין לבלבל בינה לבין צורך או זיקה, היא אינה חוויה יומיומית, הגוף מתחיל להתפרק ונעשה חולה.


אהבההיא המטרה העיקרית של הקיום שלנו על פני כדור הארץ. אלה שאוהבים את עצמם מסוגלים גם לאהוב אחרים ולהפך. אנשים שמקבלים לגמרי את עצמם אינם מפחדים מהמוות; כשזמנם בא הם עוזבים את העולם בשלווה, ללא חרטה או צער.


כשאנחנו סוגרים את ליבנו בפני אחרים, אנחנו נעשים בודדים וגופנו נחלש ולוקה במחלות. ידוע שאלמנות ואנשים מבודדים חברתית, או כאלה שאינם להם עם מי לחלוק את הרגשות העמוקים שלהם, נוטים יותר לחלות בסרטן.


תאי הגוף שלכם הם "השכנים" הקרובים ביותר שיש לכם, והם צריכים להרגיש את האהבה והקבלה העצמית שלכם, כדי לדעת שהם חלק מכם ושאכפת לכם מהם. העניקו לעצמכם עיסוי שמן, לכו לישון בזמן, אכלו מאכלים מזינים ונהלו אורח חיים מסודר – אלה הם דברים פשוטים אבל הם מהווים גם מסרי אהבה רבי-עוצמה שמניעים את תאיכם לפעול בהרמוניה זה עם זה. הם גם גורמים לגוף להמשיך ולהיפטר מהרעלים ביעילות וללא תקלות. אין פה שום דבר לא מדעי. בקרו בבתי חולים ושאלו את החולים האם הרגישו טוב לגבי עצמם ולגבי חייהם, לפני שחלו. התגובה התכופה ביותר תהיה "לא". מבלי להיות חוקרים רפואיים תבצעו בדרך זו את המחקר החשוב ביותר שהיה אפשר לערוך אי-פעם; וכך תיתקלו בגורם הנפוץ ביותר לבריאות לקויה, שהוא "אי אהבת עצמכם", או, אם נשתמש בביטוי אחר, "חוסר שביעות רצון מהדרך שבה התפתחו חייכם". חוסר סיפוק מהחיים הוא אולי הצורה החמורה ביותר של מתח רגשי שאתם עשויים לחוות. למעשה, הוא גורם סיכון עיקרי למחלות רבות, כולל סרטן.


מחקר שפורסם לאחרונה טוען שמתח רגשי חמור עלול להגדיל פי שלושה את הסכנה לסרטן השד. מאה נשים עם גוש בשד רואיינו לפני שידעו שיש להן סרטן. אחת מתוך שתיים שלקו במחלה, סבלה מאירוע טראומטי קשה, כגון אבל, בחמש השנים שקדמו לאבחון. השפעות מתח רגשי או אומללות עלולות לפגוע בצורה חמורה בעיכול, בהפרשה ובחיסוניות, וכך לגרום לרמה גבוהה עד כדי סיכון של רעלים בגוף. ניקויו מסרטן באמצעות "נשק להשמדה המונית" אינו מחסל את הכאב הרגשי שלא נפתר ושנמצא ביסודו (בפרק 7 תקראו על הגישה שלי לשיקום הבריאות הרגשית).


הכוח לפתור קונפליקטים


קונפליקטים לא פתורים הם נקודת ההתחלה של כל חולי, כולל סרטן. הגוף משתמש בתגובת מתח כדי להתמודד עם ההשפעות הקשות של מצב כזה. מחקר, שפורסם ב-2007 על-ידי כתב-העת Journal of Biological Chemistry, טען שהורמון המתח אפינפרין גורם לתאי הסרטן בערמונית ובשד להשתנות, והם מפתחים עמידות למוות. החוקרים מצאו שרמת הורמון זה עולה בצורה חדה בתקופות ארוכות של מתח או דיכאון; הם גם גילו שכאשר תאי סרטן נחשפים אליו, מפסיקה פעילותו של חלבון שמכונה BAD, שאמור לגרום למותם. משמעות הדבר היא שמתח רגשי לא רק עלול לגרום או לתרום להתפתחות סרטן, אלא שהוא גם עשוי לפגוע ביעילותם של טיפולים נגדו.


פרופסור ד"ר רייק האמר, M.D., מגרמניה, גילה במהלך סריקות CT של יותר מ-20,000 חולי סרטן, שלכל אחד מהם הייתה חבורה בחלק מסוים של המוח, שצורתה הייתה כמעגלי אדווה אחרי שמשליכים אבן למים. עיוות זה של המוח מכונה "מוקד האמר". הוא גילה שפגיעות אלה נובעות מחוויה דרמטית קשה שהייתה כרוכה בבידוד החולה, בקונפליקט ובהלם או בבהלה. כשנפתר הקונפליקט השתנו תוצאות הבדיקה, במקום הפגוע נוצרה בצקת והופיעה רקמה צלקתית. הסרטן הפסיק לגדול, נעשה בלתי פעיל ונעלם.


ד"ר האמר עזר לחולים לפתור את הקונפליקטים הקשים שלהם, תמך בגופם בשלב ההחלמה, והשיג שיעורי הצלחה גבוהים מיוחד בריפוי הסרטן. על-פי התיעוד, 5-4 שנים אחרי שקיבלו את הטיפול שלו, 6,000 מתוך 6,500 מהחולים עם הסרטן במצב המתקדם ביותר היו עדיין בחיים.


ניסיונו הנואש של הגוף לחיות


אף אחד לא רוצה להיות מותקף; דברים אלה נכונים גם לגבי תאי הגוף. הם עוברים למצב של מגננה והופכים ממאירים רק אם הם צריכים להבטיח את קיומם. נסיגה ספונטנית של הסרטן מתרחשת כשהתאים אינם צריכים עוד להגן על עצמם. כמו בכל מחלה אחרת, סרטן הוא משבר רעילות, והתסמינים נעלמים כשהמשבר מסתיים.


מתוך 30 מיליארד תאים שגוף בריא מפריש בכל יום, לפחות אחוז אחד הם תאי סרטן. אולם האם משמעות הדבר שנגזר על כולנו לפתח מחלה זו? בהחלט לא! תאי סרטן אלה הם תוצרי "מוטציה מתוכנתת", ששומרת על ערנות המערכת החיסונית שלכם וגורמת לה להמשיך בפעילותה.


אולם המצב משתנה כשהגוף אינו יכול להתמודד עוד כראוי עם נוכחותם של תאים בלויים, ניזוקים וסרטניים, בגלל השפעות מתמשכות של גורמים מדללי-אנרגיה. התוצאה היא הצטברות גודש בנוזלים הבין-תאיים, ודבר זה מפריע להובלת הרכיבים התזונתיים אל התאים ולסילוק הפסולת מתוכם. תאים מתים רבים מתחילים להירקב ומשאירים מאחוריהם שרידי חלבון מנוון. כדי לסלק חומר זה הגוף מעביר חלק ממנו אל קרומי הבסיס של כלי הדם, ואת השאר הוא מחדיר לצינוריות הלימפה וגורם בכך לחסימתן. תהליך זה כולו קוטע את המטבוליזם הנורמאלי וגורם לחולשה ולנזק לקבוצות של תאים, וחלק מהם עוברים מוטציה גנטית והופכים ממאירים. כך נולד גידול סרטני ומשבר הרעילות מגיע לשיאו.


בעזרת הגישות הנכונות עשוי גידול, שגודלו כביצה, לסגת ולהיעלם בצורה ספונטנית, בין שהוא במוח, בקיבה, בשד או בשחלה. ההחלמה מתחילה כשמשבר הרעילות מסתיים, וזה קורה כשאיננו מדלדלים עוד את האנרגיה של הגוף (ראו פרקים 3 ו-4) אלא מסלקים רעלים מתוך הדם, מצינוריות המרה, מצינוריות הלימפה ומרקמות התאים. אם הגוף אינו ניזוק בצורה חמורה הוא מסוגל בהחלט לטפל בכל השאר. התערבות רפואית, מצד שני, פוגעת באפשרות של נסיגה ספונטנית בגלל ההשפעה המדכאת והמחלישה שלה.


רוב מחלות הסרטן מופיעות אחרי כמה אזהרות חוזרות ונשנות. אלה כוללות כאבי ראש שאתם משככים בעזרת משככי כאבים; עייפות שאתם מדכאים בעזרת קפה, תה או קוקה קולה; עצבנות שאתם מנסים לשלוט בה בעזרת ניקוטין; תרופות שאתם נוטלים כדי להעלים תסמינים לא רצויים; התקררויות עונתיות שאין לכם זמן להניח להן שיעברו מעצמן; הימנעות מרגיעה, צחוק ושקט; קונפליקטים שאתם ממשיכים להתעלם מהם; העמדת פנים שאתם בסדר, כשאתם לא; הצורך המתמיד לרצות כל אחד, ותחושת חוסר הערך שלכם; הניסיון המתמשך להוכיח את עצמכם בעיני אחרים; גמול עצמי באמצעות מזונות נחמה וכן הלאה. כל אלה, ותסמינים דומים, הם גורמי סיכון חמורים להתפתחות סרטן או חולי אחר.


אין הבדלים פיזיולוגיים מהותיים בין התקררות פשוטה לבין גידול סרטני. שני אלה הם ניסיונות של הגוף להשתחרר מרעלים שהצטברו בו, אבל ברמות עוצמה שונות. כשאתם נוטלים תרופות בניסיון להיפטר מהתקררות או דלקת בדרכי הנשימה, לפני שאתם נותנים לגופכם הזדמנות לסלק את הרעלים שבתוכו, אתם חונקים את תאיו והוא נאלץ לאחסן כמויות גדולות של פסולת תאית, חומרים חומציים ואפילו כימיקלים רעילים מתרופות ברקמות החיבור שמקיפות את התאים. כשאתם פוגעים שוב ושוב במאמצי הגוף לנקות את עצמו, התאים מנותקים מאספקת החמצן ומרכיביהם התזונתיים, ודבר זה משנה את המטבוליזם שלהם ובסופו של דבר משפיע על מולקולות הדנ"א עצמן.


הדנ"א נמצא בגרעינו של כל תא, והוא משתמש בששת מיליארדי הגנים שלו כדי לארגן ולשלוט בכל חלק ופעולה של הגוף. בהיעדר אספקה של רכיבים תזונתיים חיוניים הוא נאלץ לשנות את התוכנית הגנטית שלו, כדי להבטיח את הישרדותם של התאים. מאחר שאלה עברו מוטציה, הם מסוגלים לשרוד בסביבה רעילה, ובמהרה הם מתחילים לשאוב רכיבים תזונתיים מהתאים שסובבים אותם. כדי שהאחרונים, שנשללו מהם הרכיבים התזונתיים, יצליחו לשרוד, גם הם נאלצים לעבור מוטציה גנטית, והתוצאה היא התפשטות הסרטן. גידולים סרטניים הם אנאירוביים, כלומר הם מסוגלים להתפתח ולחיות ללא חמצן.


זוכה פרס נובל ד"ר אוטו ורבורג היה אחד המדענים הראשונים שהדגים את ההבדל העקרוני שבין תא נורמאלי לתא סרטני. שניהם שואבים אנרגיה מגלוקוז, אבל התא הרגיל משתמש בחמצן כדי לנצל את הגלוקוז, בעוד שתא סרטני מפרק אותו ללא שימוש בחמצן, והוא מפיק אנרגיה בשיעור של 1/15 לכל מולקולת גלוקוז, בהשוואה לתא בריא. ברור שתאי סרטן בוחרים בשיטה לא יעילה זו להשגת אנרגיה, משום שאין להם כבר גישה לחמצן. הנימים שמספקים אותו לקבוצת תאים או לרקמות חיבור שמקיפות אותם (בדרך כלל לשניהם), גדושים בפסולת מזיקה, חומרים רעילים, כגון תוספי מזון וכימיקלים, עודפי חלבונים או שרידי תאים נרקבים, והם אינם מסוגלים להעביר אליהם כמות מספקת של חמצן ורכיבים תזונתיים.


בגלל חסימת אספקה זו להוטים תאי הסרטן מאוד לסוכר. דבר זה מסביר למה אנשים, שמשתוקקים כל כך למזונות סוכריים, נתונים בסיכון גבוה יותר להתפתחות סרטן, או למה חולי סרטן רוצים לאכול כמויות גדולות של מאכלים מתוקים. הפסולת העיקרית שנוצרת בעקבות פירוק ללא חמצן של גלוקוז על-ידי תאי סרטן, היא חומצה לקטית, ולכן גופו של חולה סרטן חומצי מאוד, בניגוד לגוף הבסיסי של אדם בריא.


כדי להתמודד עם הכמות המסוכנת של חומצה זו ולמצוא מקור אנרגיה אחר, ממיר הכבד חלק ממנה בחזרה לגלוקוז. בעשותו זאת, הוא משתמש, לכל מולקולת גלוקוז, באנרגיה בשיעור של 1/5 מהשיעור שתא רגיל יכול לשאוב ממנה, אבל בכל זאת כמות זו עולה פי שלושה על זו שתא סרטני יכול להפיק ממנה. כדי לעזור בהזנת תאים אלה הגוף מגדל אפילו כלי דם חדשים ומזרים אליהם עוד ועוד סוכר. משמעות הדבר היא שככל שגוברת יכולתם של תאי סרטן להתרבות, כך עומדת פחות אנרגיה לרשות התאים הבריאים ומכאן נובעת התשוקה לסוכר. בגוף רעיל ריכוזי החמצן והאנרגיה נמוכים מאוד, והדבר גורם להיווצרות סביבה שבה הסרטן יכול להתפשט ביתר קלות. אם לא מחסלים את הרעלים ואת מקור המזון של הסרטן, ואם לא מעלים בצורה חדה את רמת החמצן, הולך וגובר המטבוליזם שקשור לסרטן והגידול מתפשט. אבל המוות אינו נגרם על-ידי הסרטן, אלא על-ידי השמדת רקמות הגוף ומשבר החומציות החמור הסופי.


ההנחה היום היא שמוטציה גנטית היא הגורם העיקרי לסרטן, אבל למעשה הוא נוצר בגלל "רעב בתאים" ובשל ניסיונו הנואש של הגוף, שנכשל לעיתים קרובות, להישאר בחיים. משהו דומה קורה כשהאדם משתמש באנטיביוטיקה כדי להילחם בדלקת. רוב החיידקים שגורמים לה מתים בהשפעת התרופה, אבל יש כאלה ששורדים והם מתכנתים מחדש את הגנים שלהם כדי להיות עמידים לה.


אף אחד לא רוצה למות, גם לא החיידקים; ודבר זה חל גם על תאי הגוף שלנו. סרטן הוא ניסיונו הסופי של הגוף לחיות, ולא, כפי שרבים מניחים, למות. ללא מוטציה גנטית, התאים שחיים בסביבה רעילה חסרת חמצן ייחנקו וימותו. בדומה לחיידקים שמותקפים על-ידי אנטיביוטיקה, גם תאים רבים נכנעים למתקפה רעילה זו ומתים, אבל יש שמצליחים להסתגל לשינויים החריגים בסביבתם הטבעית; הם יודעים שהם ימותו בסופו של דבר אם טקטיקת ההישרדות שלהם לא תעזור בשמירת חייו של הגוף.


כדי להבין את הסרטן ולטפל בו ביתר הצלחה מכפי שאנחנו עושים היום, עלינו לשנות לגמרי את דעתנו עליו. עלינו גם לשאול מהי מטרתו בגוף, ולמה כשלה המערכת החיסונית במניעת התפשטותו. לא מספיק לטעון שסרטן הוא מחלה אוטואימונית שבאה להרוג את הגוף. רעיון כזה (כאילו הגוף מנסה להתאבד) נוגד לגמרי את עקרונות החיים הפיזיים. הגיוני יותר לומר שסרטן הוא פשוט ניסיונו האחרון של הגוף להישאר בחיים.


סילוק כל הפסולת העודפת ממערכת העיכול ומשקעים מזיקים מצינוריות המרה, מרקמות החיבור, מכלי הדם ומהלימפה יגרום לתאי הסרטן למות, או שהם ייאלצו לשנות את התוכנית הגנטית הפגומה שלהם. אם לא ניזוקו יותר מדי הם יכולים להפוך שוב לתאים בריאים, והתאים שאינם יכולים להסתגל לחיים בסביבה נקייה ומחומצנת פשוט ימותו. טיהור עמוק של הכבד וכיס המרה מאבני מרה ומרעלים אחרים גורם לשיפור משמעותי של כוח העיכול של הגוף, וכך הוא מגביר את ייצורם של אנזימי העיכול, שהם נוגדי גידולים חזקים מאוד. כשהגוף מתנקה באמצעות טיהור ומקבל תזונה נאותה, יש לאנזימים אלה גישה קלה אל התאים, ותאים ניזוקים או חלקיקי גידול מנוטרלים ומסולקים בקלות.


אנשים רבים מרפאים את עצמם מסרטן בשיטה זו. יש שמודעים לכך, משום שהגידול שלהם עובר לנסיגה ספונטנית ללא כל טיפול רפואי, אחרי האבחון; אבל רבים אינם יודעים כלל שהיה להם סרטן משום שלא אובחנו. התקף שפעת, שבוע של שיעול עם ליחה שריחה לא נעים או כמה ימים עם חום גבוה מסייעים לרבים לסלק מגופם כמויות גדולות של רעלים ויחד איתם – רקמות גידול. מחקר שנערך לאחרונה במרכז אנדרסון לסרטן ביוסטון, טקסס, בדק חולי סרטן במצב קשה, ומצא שדרך טובה להריגת תאים סרטניים היא הזרקת וירוס ההצטננות הנפוצה לתוך הגידול. אולם על החוקרים לקלוט את העובדה הפשוטה שסתם כך הידבקות בהתקררות עושה בדיוק אותה עבודה. כך, בלי להתערב בפעילותם של מנגנוני התיקון העצמי של הגוף, עשוי חולה סרטן לחוות נסיגה ספונטנית בקלות ועם אי-נוחות מזערית בלבד.


סרטן הערמונית והטיפולים המסוכנים בו


קיימות עדויות מדעיות מספיקות שמראות שרוב סוגי הסרטן נעלמים בעצמם אם מניחים להם. מחקר שבדי שנערך בשנת 1992, בדק 223 גברים שלקו בסרטן הערמונית בשלבים הראשונים אבל לא קיבלו כל טיפול שהוא, ומצא שרק 19 מהם מתו עשר שנים אחרי האבחון. בהתחשב בעובדה ששליש מהגברים באירופה סובלים מסרטן הערמונית, אבל רק אחוז אחד מהם מתים (לאו דווקא בגלל המחלה), ספק אם בכלל צריך לטפל בו. דבר זה

בולט במיוחד לאור מחקר שגילה שטיפול בסרטן זה לא הפחית את שיעורי התמותה שלו. להפך, שיעורי ההישרדות היו גבוהים יותר בקרב קבוצות גברים שה"טיפול" שלהם כלל רק מעקב, בהשוואה לגברים שעברו ניתוח. בכריתת הערמונית בניתוח סגור (TURP) מוחדר צינור אופטי דקיק דרך השופכה אל בסיס שלפוחית השתן, והמנתח צורב את הערמונית בעזרת לולאת מתכת. זוהי שיטה לא בטוחה, ומחקר גילה שכשנה אחרי הניתוח 41% מהגברים נאלצים להשתמש בחיתולים בגלל דליפה כרונית, ו-88% סובלים מאין-אונות.


אפילו סריקה של סרטן הערמונית עלולה להיות מסוכנת. כמה מחקרים מצאו ששיעור הגברים שעוברים סריקה לאיתור אנטיגן סגולי של הערמונית (PSA), ומתים מסרטן הערמונית, עולה על מספרם של אלה שאינם נבדקים. מאמר שפורסם בכתב-העת
British Medical Journal תיאר כך את ערכה של בדיקה זו: "היום הדבר הוודאי היחיד לגבי PSA הוא שהיא גורמת לנזק." בדרך כלל, כשהבדיקה מניבה תוצאה חיובית מבוצעת אחריה ביופסיה של הערמונית – הליך מכאיב שעלול לגרום לדימום ודלקת. קיימות ראיות לכך שרבות מבדיקות אלה כלל אינן נחוצות; הן עלולות אפילו לסכן חיים. כל שנה מתים עשרות אלפי אנשים בעולם המערבי בגלל טעויות בבדיקות רפואיות, כולל PSA.


בעיה חמורה נוספת בבדיקה זו היא חוסר האמינות שלה. מחקר שבוצע בשנת 2003 על-ידי המרכז לסרטן בעיר ניו יורק, ביצע בדיקות מעקב אצל גברים שסריקה ראשונה גילתה אצלם רמה גבוהה של אנטיגן סגולי של הערמונית, שהצדיקה ביופסיה; התוצאה הראתה שאצל מחצית מהם הרמה הייתה נורמאלית לגמרי. רופאים במרכז לחקר הסרטן על שם האצ'ינסון בסיאטל העריכו שסריקת PSA עלולה לגרום לטעויות בשיעור של 40% ויותר; וכאילו כדי להחמיר את המצב עוד יותר, מחקר חדש מצא ש-15% קשישים, שתוצאת PSA שלהם הייתה שלילית, סבלו מסרטן הערמונית – חלק מהם במצב מתקדם יחסית.


יש בדיקה הרבה יותר אמינה מזו. בדיקת דם לאיתור נוגדני מליגנין (AMAS) היא בטוחה מאוד, לא יקרה והדיוק שלה מגיע לכדי 95% בגילוי סרטן מכל סוג שהוא. רמתם של נוגדנים אלה עולה מאוד כשיש בגוף תאי סרטן, ואפשר להבחין בהם חודשים לפני שכל בדיקה אחרת מסוגלת לעשות זאת (פרטים נוספים על הבדיקה תמצאו באתר http://www.amascancertest.com/).


לו למדו גברים להימנע מהצטברות רעלים בגוף, אולי סרטן הערמונית לא היה נפוץ ומזיק כל כך. הטיפולים האגרסיביים בסרטן זה, שנהוגים בשלביו הראשונים, נתונים היום במחלוקת, אבל הוויכוח צריך לחול על כל סוגי הסרטן, בכל שלב שהוא.


על ערמונית מוגדלת


תרופות מרשם לטיפול בערמונית מוגדלת מעודדות המרה של טסטוסטרון לאסטרוגן, ודבר זה מגביר את הסיכון לסרטן. גברים שלקחו אותן גידלו גם שדיים. שימו לב גם למזונות שמחקים אסטרוגן (מוצרי סויה ועוד), שרשויות שונות ממליצות לכולם לאכול אותם, כולל נשים. יש דרכים טובות יותר למניעת ערמונית מוגדלת. במחקר שפורסם בכתב-העת
British Journal of Urology International, בדקו החוקרים 20 ניסויים שהשתמשו בפרמיקסון, תמצית מסחרית של דקל ננסי, והתוצאות היו חיוביות מאוד, כולל זרימת שתן טובה יותר; הקלה בדחף להשתין ובכאב תוך כדי כך; התרוקנות מהירה יותר של שלפוחית השתן; ירידה בממדיה של הערמונית אחרי שנתיים; ושיפור משמעותי באיכות החיים. במחקר אחד דמו התוצאות החיוביות של השימוש בתמצית זו לאלה של תרופות, אבל ללא הפגיעה בחיי המין. אם מופיעים כתמים אדומים על איבר המין בזמן הטיפול, עסו אותו בג'ל אלוורה טהור פעמיים ביום. בעיות ערמונית רבות נובעות ממשקעים או גבישים של שתן שהצטברו באיבר המין, והם נעלמים אחרי העיסוי ואחריהם גם הכתמים.


למה רוב סוגי הסרטן נעלמים בצורה טבעית


כל משבר רעילות, מסרטן מורכב ועד התקררות נפוצה, הוא למעשה משבר ריפוי, שמוביל להחלמה מהירה אם הוא מלווה בצעדי הטיהור. אולם אם מתערבים בו באמצעים שמדכאים את התסמינים, "החלמה" קצרת-טווח בדרך כלל עלולה להפוך למחלה כרונית. לרוע המזל, חוקרי הסרטן אינם מנסים למצוא תרופה טבעית לסרטן או שלא אכפת להם; הם לא הוכשרו לכך וגם לא משלמים להם כדי שיעשו זאת. גם אם ייתקלו בתרופה כזאת הם לעולם לא יפרסמו אותה.


ד"ר רוז פאפס, M.D., פרופסור לאונקולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ייל, אמרה פעם שאי אפשר לראות מה קורה אם מניחים את הסרטן ללא טיפול. "כל אחד מרגיש שהוא מוכרח לטפל מיד כשהוא רואה מחלות כאלה," אמרה פאפס, שחקרה מקרים של נסיגת סרטן ספונטנית. אנשים רבים, משותקים מפחד ולעיתים חשדנים באשר לאפשרות של מציאת תרופה מהירת פעולה למחלה האיומה הזאת, אינם מאפשרים לגופם הזדמנות לרפא את עצמו, ובמקום זה בוחרים להרוס מה שלא צריך להיהרס. זו אולי אחת הסיבות לכך שנסיגה ספונטנית נדירה כל כך בימינו.


מצד שני, חוקרים רבים דיווחו במשך השנים שמחלות ומצבים שונים כגון טיפוס, תרדמת, גיל המעבר, דלקת ריאות, אבעבועות רוח ואפילו טחורים עלולים לגרום לנסיגה ספונטנית של הסרטן, אולם אין כל הסבר רשמי לכך. מאחר שאלה הן עובדות לא מוסברות, ללא בסיס מדעי, לא נעשה בהן שימוש בחקר הסרטן. לקהילה המדעית אין כמעט אינטרס בגילוי המנגנון שבאמצעותו מרפא הגוף את עצמו מסרטן. "ריפוי פלא" זה קורה בתדירות רבה בסוגים מסוימים של גידולים ממאירים: סרטן כליות, מלנומה (סרטן העור), לימפומה (סרטן בלוטות) ונוירובלסטומה (סרטן בתאי העצב שפוגע בתינוקות).


בהתחשב בעובדה שרוב איברי הגוף מסוגלים לבצע פעולות הפרשה, נראה הגיוני שסרטן הכבד, הכליות, המעי הגס, הריאות, הבלוטות והעור ייעלמו כשאיברי הפרשה ומערכות הפרשה אלה לא יהיו גדושים עוד ברעלים. בדומה לכך, גידולים ממאירים אינם מתפתחים בגוף בריא שמסוגל להפעיל את מערכות ההגנה והתיקון שלו. הם משגשגים רק בסביבה פנימית שמאפשרת זאת. טיהור סביבה כזאת בכל אמצעי שהוא עשוי להשפיע לטובה על יכולתו של הגוף להחלים מסרטן.


משבר רעילות, כגון דלקת ריאות או אבעבועות רוח, מסלק מהגוף כמויות גדולות של רעלים ועוזר לתאים ל"נשום" שוב בצורה חופשית. חום, זיעה, דימום, הפרשת ליחה, שלשול והקאה הם דרכי מוצא נוספות שבאמצעותם יוצאים הרעלים מהגוף. המערכת החיסונית מפרקת את הרעלים ומסלקת אותם ללא הפרעה, והירידה ברעילות הכללית של הגוף מספיקה לסילוק הגידול הממאיר, שאין לו עוד תפקיד בשמירה על הישרדות האורגניזם כולו. המחלות שהוזכרו לעיל הן למעשה "מתת האל" (ביטוי מאוד לא מדעי) שעשוי להציל את חיי האדם, והסירוב לקבל שי זה עלול להרוג אותו. אנשים רבים מתים ללא צורך, משום שנמנע מהם לעבור דרך כל שלבי המחלה. חולי הוא לא יותר מאשר ניסיונו של הגוף ליצור דרכי מוצא לחומרים רעילים.


דיכוי מחלות ילדים באמצעות חיסונים לא טבעיים עלול להעמיד אותם בסיכון גבוה יותר לסרטן בגיל מאוחר. אבעבועות, חצבת ותופעות אחרות, שיוצרות חיסון עצמי (שמכונות בטעות "מחלות ילדים), מציידות את המערכת החיסונית של הילד ביכולת להתמודד ביתר יעילות בחומרים גורמי-מחלות, מבלי לעבור משבר רעילות חמור.


לאור המספר העצום של מקרי מוות בגלל סרטן בעולם המערבי מוטל כל הרעיון של חובת החיסון בספק. הגישה המקובלת, שלא הוכחה ושאינה מדעית, עלולה לפגוע בניסיונות החיסון העצמי של הגוף, הטובים ויעילים יותר, ולקטוע אותם. הגוף משיג חיסוניות טבעית באמצעות משבר ריפוי, שמסלק מתוכו רעלים יוצרי סרטן. השאלה האם חיסון מלאכותי גורם ישירות או בעקיפין לסרטן, לא נוגעת לעניין. אבל חשוב לדעת שתוכניות החיסון השונות עלולות למנוע מהגוף את האפשרות לפתח משבר בריאות שעשוי להציל את חייו.


סרטן - מי מרפא אותו?


אנשים שעברו נסיגה מושלמת של סרטן ונשארו נקיים ממנו, הם המקור הטוב ביותר להשגת מידע על המנגנונים שגורמים לו ומרפאים אותו.


אן הייתה בת 43 כשאובחנה כחולה בסרטן בלוטות הלימפה, סוג חסר מרפא, ונאמר לה שנותר לה רק זמן קצר לחיות. הומלץ לה מאוד לעבור הקרנות וכימותרפיה, שתי השיטות הנפוצות ביותר להתמודדות עם תאי סרטן. היא ידעה שטיפולים עלולים להגביר מאוד את הסיכון לסרטן משני, ושיש להם גם השפעות לוואי קשות, וסירבה לעבור את הטיפולים בטענה שאם מחלתה אינה ניתנת לריפוי בין כה וכה, למה לטפל בה ולסבול עוד יותר.


היא קיבלה את העובדה שיש לה מחלה חסרת מרפא, כלומר התרגלה לרעיון המוות, ולכן הרגישה חופשייה לחפש אחרי דרכים חלופיות שיקלו על "המעבר". במקום לקבל את גורלה בצורה פסיבית, החליטה להיות פעילה בשיפור רווחתה הגופנית והנפשית. היא ניסתה כל דבר, מדיקור ותרופות צמחיות ועד למדיטציה וויזואליזציה (שימוש בדמיון להפיכת תמונות למציאות) – כולם איתותים מובהקים של תשומת לב אוהדת שנשלחו אל תאי גופה. כמה חודשים אחר כך חוותה נסיגה במחלה, ותוך שנה נעלמו כל סימני הסרטן, להפתעת האונקולוג שלה. עכשיו, 20 שנה מאוחר יותר, היא נקייה לחלוטין מחולי זה ומרגישה שמעולם לא הייתה בריאה ומלאת חיוניות כפי שהיא היום.


לינדה אובחנה כחולה במלנומה ממאירה (סרטן העור הקשה ביותר) כשהייתה כבת 38. אחרי כמה ניתוחים שנכשלו נאמר לה שהסרטן שלה הגיע לנקודה שבה הפך ל"קטלני", ושנותרה לה רק עוד שנה לחיות. גם היא סירבה לכימותרפיה והקרנות ובמקום זה התמקדה בגישות הריפוי החיוביות יותר, כגון יוגה, תפילות, תזונה צמחונית, מדיטציה וויזואליזציה. היום, 22 שנים אחרי גזר הדין הסופי שקיבלה, היא בריאה ככל שיכלה להיות, ללא סימן כלשהו לסרטן.


אן ולינדה שיננו את גישתן לחיים, מקורבנות פסיביים של מחלה "פולשנית", שאינה ניתנת לשליטה, למשתתפות פעילות במאמץ להשגת גוף ונפש בריאים. הן קיבלו אחריות לעצמן והצעד הראשון היה הסטת המוקד מהסרטן לעבר בריאות טובה במודע.


נסיגת סרטן אינה "ריפוי פלא". יש היום תיעוד רב למקרי החלמה מדהימים מכל סוג של סרטן, וכמעט מכל חולי אחר, מסוכרת ליבלות ואפילו איידס. העובדה שנסיגה ספונטנית של סרטן יכולה להתרחש, אפילו בשלבים המאוחרים שלו, מראה שלמערכת החיסונית יש לא רק פוטנציאל לטיהור מהיר ויעיל של הגוף מגידולים שקיימים בו, אלא שהיא גם מסוגלת למנוע את היווצרותם של חדשים, בתנאי שמטפלים בגורמים להם. שינוי הגישה, מ"ההכרח" לתקוף ולהרוג תאי סרטן להשארתם במקומם ולסילוק ההשפעות מדלדלות-האנרגיה בחיים, מספיק כדי לעורר את המערכת החיסונית לטפל בתסמינים (הגידול הסרטני). ללא גורמי היסוד שלו הסרטן מזיק בדיוק כמו התקררות פשוטה.


אנשים כמו אן ולינדה אינם צריכים להיות היוצאים מן הכלל, אלא הכלל עצמו. מיכאליס, איש עסקים מקפריסין, בא אלי עם סרטן בכליות לאחר שהרופאים אמרו לו שנותר לו עוד חודש לחיות. הם כבר הוציאו כליה אחת שלו והאמינו שהשנייה "לא תחזיק מעמד זמן רב". אולם חודש אחד הספיק לו לסלק רעלים מגופו בכמות שהפסיקה את התפשטותו של הגידול. תהליכי הטיהור שתוארו בפרקים 6 ו-7, היו יעילים מאוד עבורו. בעבר נהג לשתות אלכוהול בכמויות, לאכול בשר ולבלות בשעות הלילה המאוחרות, אבל הוא החליט, תוך יום אחד, להפסיק לדלדל את האנרגיה שלו. ראיתי רק מעט אנשים שהיו כל כך נחושים בדעתם לשנות את אורח החיים שלהם, כפי שעשה זאת מיכאליס. בביקור הבא שלו במרפאה בגרמניה, שלושה חודשים אחר כך (להפתעת הרופאים, משום שלא ציפו לראותו בחיים), לא התגלו בגופו סימנים לסרטן הכליות או לכל מחלה אחרת, ו-14 שנה אחר כך הוא עדיין בריא ופעיל כתמיד.


נסיגה מתרחשת רק לעיתים רחוקות בצורה ספונטנית או ללא סיבה ברורה. הגוף מתייחס לסרטן כאל מחסום רגשי ופיזי, שניתן להתגבר עליו באמצעות משבר ריפוי וטיהור בכל הרמות – פיזית, נפשית ורוחנית. השתתפות פעילה בתהליך זה וקבלת אחריות עצמית (מה שמכונה "אהבה עצמית") חיוניות ביותר לטיפול בכל הפרעה שהיא, כולל סרטן. העובדה שיש לאדם סרטן אין משמעותה שהוא צריך להיות קורבן חסר אונים, שנתון לרחמיהם של האונקולוג או המנתח.


עצות מועילות שיעזרו לכם לבטל את הצורך בסרטן


בדקתי מספר רב של חולי סרטן במרפאה האירופאית שלי בשנות ה-90, וגיליתי שכולם צברו כמויות גדולות של אבני מרהבכבד ובכיס המרה שלהם, ללא קשר לסוג הסרטן שלקו בו. סילוק כל האבנים מהכבד ומכיס המרה, באמצעות סדרה של שטיפות כבד, וטיהור המעי הגס והכליות לפני כל שטיפה כזאת ואחריה (ראו הוראות לשטיפה וטיהור בפרק 7), יעזרו לכם ליצור את התנאים המוקדמים לנסיגה ספונטנית של רוב סוגי הסרטן. דברים אלה חלים גם על השלבים האחרונים שלהם.


שמירה על תזונהבריאה ואורח חייםנכון מבטיחה שההחלמה תישאר בעינה. קיימות הוכחות רבות לכך שפירות וירקותעשויים לסייע בריפוי סרטן ומניעתו. מחקר שבוצע במכון לחקר המזון בבריטניה, גילה שירקות מצליבים, כגון כרוב, ברוקולי וכרוב ניצנים מכילים תרכובות נוגדות סרטן, שגורמות לתאי הסרטן "להתאבד". לירקות אלה השפעות מטהרות חזקות על רקמות ודם, ואכילתם בקביעות מפחיתה מאוד את רעילות הגוף ומחסלת את הצורך של הגוף בתאי סרטן.


בהקשר זה ניתן להיעזר בתובנות של ד"ר ורבורג על התשוקה לסוכר של תאים אלה: הם אינם מסוגלים להתרבות בלעדיו. אם אתם חולים בסרטן, עליהם להפסיק מיד לאכול סוכרמזוקק, מעובד, משום שהוא אינו מכיל את הרכיבים התזונתייםשנחוצים לספיגתו. אכילתו מדלדלת את כל מאגרי הרכיבים התזונתיים והאנרגיה של הגוף (אם הם עדיין קיימים), ומשאירים פחות (או כלום) למשימות אחרות. לא הסרטן הוא שהורג את האדם, אלא חיסול הרקמות. אכילת סוכר רגיל מזינה את תאי הסרטן, אבל מרעיבה תאים בריאים.


ממתיקים טבעיים, כגון סטיביהוקסיליטול, אינם גוזלים מהמשאבים התזונתיים של הגוף ומהאנרגיה שלו. בסטיביה יש אפס קלוריות, לכן היא אינה יכולה לשמש מזון לתאי הסרטן. בקסיליטול יש קלוריות (40% פחות מסוכר), אבל הוא משתחרר לאט אל תוך הדם ולכן האינדקס הגליקמישלו נמוך. אם לא מגזימים בשימוש בו הוא אינו מהווה בעיה. אולם פחמימות מזוקקות, כגון פסטה ולחם מקמח לבן, מתפרקים במהירות לגלוקוז ומתנהגים כמו סוכר מזוקק. רצוי להימנע ממזונות ומשקאות עתירי-סוכר, כגון שוקולד, גלידה ומשקאות קלים, וכדאי לא לצרוך גם חלב, יוגורט וגבינות. תאי סרטן נהנים מאוד מסוכר-חלב (לקטוז).


מניעה עדיפה על ריפוי, ואמרה עתיקה זו חלה גם על סרטן. כל מה שיכול למנוע סרטן יכול גם לרפא אותו. הגישות והתובנות שמתוארות בספר זה, מתייחסות לגורמים לכל החולאים כמעט, כולל סרטן.


אם יש לכם סרטן או שאתם רוצים למנוע אותו, ודאו שאתם נמנעים מהדברים הבאים: מים עם כלור או עם פלואוריד; מדבירי חרקים ורעלים כימיים אחרים שנמצאים במזונות לא אורגניים, מוצרי טיפוח, צבעי שיער, שמפו ותחליבים לעור שמכילים כימיקלים; מוצרי איפור לא טבעיים; ממתיקים מלאכותיים כגון אספרטיים וסוכרלוז; חשיפה לקרינה מייננת (קרני רנטגן, ממוגרפיה); אלכוהול; סיגריות; קרם שיזוף; תנורי מיקרוגל; תרופות סינתטיות (כמעט כל התרופות רעילות לגוף ועשויות לתרום ישירות או בעקיפין להתפתחות סרטן).


בגרות מינית מוקדמת והקשר לסרטן השד


נערות בעולם המערבי מגיעות לבגרות מינית בגיל מוקדם מאוד, והוכח שהדבר מגביר את הסיכון שלהן לחלות בסרטן השד. לפני כמה עשרות שנים הופיעו הסימנים הביולוגיים לבגרות מינית אצל נערות – וסת, התפתחות השדיים והופעת שיער בערווה ומתחת לבתי השחי – בערך בגיל 13 או מאוחר יותר. היום הם מופיעים כבר אצל ילדות בנות שמונה. נראה שנערות אפריקאיות-אמריקאיות נוטות במיוחד לתופעה זו, ואפילו ילדות בנות חמש ושש עוברות התפתחות מינית מוקדמת. דבר זה חושף אותן לכמות גבוהה יותר של אסטרוגן – גורם סיכון לסרטן שד בגלל הורמונים. על-פי נתונים שפורסמו על-ידי הביולוגית סנדרה שטיינגרבר, ילדות שמקבלות את המחזור החודשי שלהן לפני גיל 12 נתונות בסיכון גבוה ב-50% להתפתחות סרטן השד, יחסית לנערות שמקבלות אותו בגיל 16. "תמורת כל שנה שהיינו יכולים לעכב את הווסת הראשון של נערה," אמרה, "היינו יכולים למנוע אלפי מקרים של סרטן השד."


הגורמים האפשריים למגמה זו כוללים עלייה בשיעור המשקל העודף בילדות וחוסר פעילות; מזונות לתינוקות על בסיס חלב פרה וסויה; הורמוני גדילה מהחי שנוספים לרוב סוגי חלב; הורמונים ואנטיביוטיקה בבשר; מוצרי סויה שלא הותססו כגון חלב סויה וטופו (הם מחקים אסטרוגן); ביספנול A ופטלטים (שנמצאים במוצרי פלסטיק רבים כגון מכלי מזון לתינוקות, בקבוקי מים והחיפוי הפנימי של פחיות של שתייה קלה); כימיקלים אחרים מעשה ידי אדם שמשפיעים על האיזון ההורמונאלי (לדוגמה, מוצרי טיפוח, משחות שיניים, שמפו וצבעי שיער); מתח בבית ובבית הספר; צפייה מוגזמת בטלוויזיה ושימוש במחשבים וכן הלאה.


תאורה חשמלית וסרטן


כפי שהסברתי בפרק 5, יש קשר חזק בין ההורמון מלטוניןלסרטן. לפי ראסל רייטר, פרופסור לביולוגיה תאית ומבנית באוניברסיטת טקסס, הורמון זה מגן על חומר גנטי מפני מוטציה. "אור בלילה מדכא את ייצור המלטונין של הגוף ולכן מגביר את הסיכון למוטציות שקשורות בסרטן," אמר בכנס בלונדון. סקוט דיוויס, יושב ראש המחלקה לאפידמיולוגיה באוניברסיטת וושינגטון, ציין ש"בעוד הקשר בין אור לילה לסרטן עשוי להיראות רופף למדי, יש לטענה זו בסיס ביולוגי". דיוויס וסטיבנס בדקו את השפעת התאורה בלילה על ייצור הורמונים נשיים, ואת האפשרות שהיא מגבירה את הסכנה לסרטן השד. "מצאנו קשר בין תאורה בלילה ועבודה במשמרות לילה והסיכון לסרטן השד," אמר דיוויס. "המחקרים מראים שעבודה בלילה קוטעת את פעילותו של המלטונין, והדבר גורם לייצור מוגזם של הורמונים אצל נשים."


המסר הוא שצריך לישון שמונה שעות כל לילה, משעה 10.00 והלאה (ללא תאורה מלאכותית). בנוסף רצוי מאוד להיחשף בקביעות לאור השמש (ללא משקפי שמש וקרם שיזוף). שני אלה הם שתי דרכים יעילות מאוד למניעת סרטן ולטיפול בו.


פעילות גופנית וסרטן


הדעות על התועלת או הנזק שעלולים להיגרם לחולי סרטן על-ידי פעילות גופנית, היו חלוקות. אולם מחקר חדש, שבוצע באוניברסיטת ג'ון הופקינס, מסלק את הספקות ומצביע על התועלת שבפעילות כזאת כאמצעי למאבק בסרטן. לדברי החוקרים היא מהווה אחת הדרכים הטובות ביותר להתמודדות עם עייפות שנגרמת על-ידי כימותרפיה. "לא מומלץ שתתחילו בפעילות מאומצת חדשה בעודכם עוברים כימותרפיה, אבל אם עסקתם בפעילות גופנית לפני שחליתם, נסו לשמור על רמה כלשהי של פעילות זו," אומרת ד"ר דבורה ארמסטרונג, M.D., פרופסור-עמיתה לאונקולוגיה, גינקולוגיה ומיילדות בג'ון הופקינס. "אם לא עשיתם זאת בעבר, התחילו בתרגול איטי, כגון הליכה ושחייה."


התועלת שבפעילות כזאת לא מוגבלת רק להתמודדות עם עייפות בעקבות טיפול כימותרפי. היא תורמת גם לריפוי הסרטן, והדבר אושר על-ידי כמה מחקרים פורצי דרך. דבר זה אינו מפתיע, מאחר שתאי סרטן סובלים ממחסור בחמצן, והתרגול הוא דרך ישירה להעברת חמצן נוסף אליהם ולשיפור התגובה החיסונית של הגוף. חוקרים מאמינים גם שפעילות גופנית עשויה לווסת את ייצורם של הורמונים מסוימים, שללא ויסות כזה עלולים להמריץ התפתחותם של גידולים.


אולם אסור שהפעילות תהיה מאומצת. חצי שעה ליום או כמה שעות בשבוע – זה כל מה שצריך כדי להגביר משמעותית את חמצון התאים (בפרק 6 תמצאו הנחיות לכך).


במחקר שפורסם בכתב-העת Journal of the American Medical Association, עקבו החוקרים אחרי 2,987 נשים שחלו בסרטן השד. אלה שנהגו ללכת יותר משעה לשבוע אחרי האבחון שלהן מתו פחות מהמחלה. במחקר אחר, שבדק 573 נשים עם סרטן במעי הגס, שיעור הנשים שמתו מהמחלה, אף על פי שביצעו תוכנית לפעילות מתונה במשך יותר משש שעות לשבוע אחרי האבחון, היה פחות ב-61% משיעורן בקרב נשים שעסקו בה פחות משעה בשבוע. בכל המקרים התברר שהפעילות מגינה על החולה, ללא קשר לגילו, משקלו או שלב הסרטן. מחקר שלישי, שפורסם בכתב-העת Journal of Clinical Oncology, אישר ממצאים אלה אחרי שבדק את השפעות הפעילות הגופנית על 832 נשים וגברים החולים במעי הגס שלב III.


האמת על טיפולי הסרטן המקובלים


אם אתם עדיין חושבים שכימותרפיה היא טיפול אפשרי, כדאי לכם לדעת שאתם עלולים לפתח מחלות חמורות עוד יותר מסרטן (שאותו ניתן לרפא בצורה טבעית על-ידי סילוק הגורמים הבסיסיים שלו). הנה כמה מהשפעות הלוואי הנפוצות שלה:


זה מה שאונקולוגים בכירים, פרופסורים באוניברסיטה ורופאים אמרו על יעילותם של טיפולי הסרטן המודרניים:


◄ כימותרפיה והקרנות מגבירות פי מאה את הסכנה לסרטן נוסף. ~ ד"ר שמואל אפשטיין, מסמכי הקונגרס, ספטמבר 1987.


◄ אם אחלה בסרטן לעולם לא אלך למרכז לטיפול בסרטן. לקורבנות הסרטן, שחיים רחוק ממרכזים כאלה, יש סיכוי. ~ פרופסור ז'ורז' מאתה, מומחה צרפתי לסרטן.


◄ ... ככימאי שהוכשר לפרש נתונים, אני לא יכול להבין איך רופאים יכולים להתעלם מהעדות הברורה לכך שכימותרפיה מזיקה יותר שהיא מועילה. ~ ד"ר אלן ניקסון, הנשיא לשעבר של האגודה הכימית האמריקאית.


◄ רוב חולי הסרטן במדינה זו מתים מכימותרפיה. היא לא מחסלת סרטן שד, סרטן במעי הגס או סרטן הריאות. דבר זה מתועד כבר יותר מעשר שנים, אולם רופאים עדיין משתמשים בה כטיפול בגידולים אלה. ~ ד"ר אלן לוין, M.D., אוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו.


◄ חוקרי סרטן, כתבי-עת רפואיים והתקשורת ההמונית – כולם תרמו למצב שבו אנשים עם גידולים ממאירים נפוצים מטופלים בתרופות שלא ידוע האם הן מועילות. ~ ד"ר מרטין שפירו, אוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס.


◄ פרט לשני סוגי סרטן, כימותרפיה לא מרפאת. היא מענה ומייסרת ואולי אפילו מקצרת את החיים. ~ ד"ר קנדס פרט, בית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ורג'טאון.


◄ בעיקרון, כימותרפיה לא יעילה ברוב המקרים שבהם משתמשים בה. ~ ד"ר רלף מוס, לשעבר מנהל המידע במרכז לחקר הסרטן על שם סלואן קטרינג.


◄ אונקולוגים רבים ממליצים על כימותרפיה עבור כל גידול, מתוך תקווה לריפוי ומבלי להתייאש בגלל הכישלונות הרבים. ~ ד"ר אלברט ברוורמן, M.D., כתב-העת The Lancet 1991, עמוד 901, "אונקולוגיה רפואית בשנות התשעים של המאה ה-20".


◄ אין כל הוכחות מדעיות ליכולתה להאריך בדרך ראויה את חייהם של חולים שסובלים מהסרטן הנפוץ ביותר.... כימותרפיה לגידולים ממאירים בשלב מתקדם מכדי שניתן יהיה לנתח אתם, שמהווים 80% מכל סוגי הסרטן, היא שממה מדעית. ~ פרופסור ד"ר אולריך אבל, אוניברסיטת היידלברג, גרמניה.


◄ יותר מ-75% מהאונקולוגים אומרים שאם היה להם סרטן הם לא היו משתתפים בניסויי כימותרפיה, בגלל חוסר היעילות שלה והרעילות הלא רצויה שבה. ~ ד"ר אולריך אבל, אוניברסיטת היידלברג, גרמניה.


◄ שיעור חולי הסרטן בארצות הברית לבדה, שמקבלים כימותרפיה, הוא 75%. ~ ד"ר ג'ון רובינס, M.D., אונקולוג.


◄ שיעור חולי הסרטן שחייהם ניצלים על-ידי כימותרפיה הוא 3%. עד היום אין הוכחות משכנעות לכך שלכימותרפיה יש השפעה חיובית על ההישרדות או על איכות החיים. כימותרפיה או הקרנות אינן מרפאות את הגוף. הן הורסות. הרופא מקווה שהסרטן יושמד מבלי להרוס את החולה כולו. טיפולים אלה הורגים את תאי הסרטן אבל הם גם מחסלים תאים בריאים, כולל אלה של המערכת החיסונית, זו שדווקא חייבת להחלים. אם חולה סרטן שורד את הטיפול, ועדיין נותרה בו מספיק מערכת חיסונית, הוא עשוי להיראות כאילו הוא מחלים, לזמן מה, אבל הוא יסבול מנזק חמור לגופו ולמערכת זו. הרבה יותר טוב להזין אותה ישירות באמצעות טיפולים טבעיים שבעזרתם היא תצליח לסייע לכם להחלים, במקום להרוס אותה באמצעות כימותרפיה ושיטות דומות. כך תוכל המערכת החיסונית עצמה להרוג את תאי הסרטן ללא השפעות לוואי ולרפא את הגוף באותו זמן. ~ ד"ר לוריין דיי, M.D., אוניברסיטת קליפורניה; פרופסור-עמיתה בבית הספר לרפואה בסן פרנסיסקו וסגנית נשיא של המחלקה לכירורגיה אורתופדית.


ניתוחים, כימותרפיהוהקרנותאינם מועילים לרוב סוגי הסרטן. מצבם של חולים שאינם מקבלים בכלל טיפול רפואי, טוב יותר, ושיעורי ההישרדות שלהם גבוהים הרבה יותר משל חולים שמטופלים בדרך כלשהי. אולם עשרות ניסויים בסרטן, כמה מהם אקראיים, טוענים שטיפולים אלה יעילים ומצילים חיים. באוקטובר 2007 פירסמה התקשורת ההמונית שבפעם הראשונה ירדו שיעורי התמותה מסרטן השד ועוד סוגים בכמה אחוזים, וטענה שחלה התקדמות רצינית במאבק במחלה זו. אולם, כפי שמוסבר בהמשך, שיעורי ההישרדות אינם אמינים כמדד ליעילות הטיפולים המקובלים, והם מטעים.


התקשורת אמרה שגילוי מוקדם הוא גורם חשוב בשיעורי התמותה הנמוכים. מבחינה מסוימת היא צודקת, אבל בגלל סיבות אחרות. לא הוכח שגילוי מוקדם משנה את שיעורי התמותה הכלליים מסרטן. אבל אבחון מוקדם בעקבות בדיקה מתחיל את מאבק ההישרדות מוקדם יותר. במילים אחרות – חולה עדיין עשוי למות באותו זמן, אבל ייראה כאילו האריך יותר ימים.


לדוגמה, שתי נשים בגיל 45 מפתחות אותו סוג של סרטן השד. גודלו של הגידול זהה – הוא קטן ובקושי ניתן לאתר אותו. אחת מהן, א', מאובחנת ומקבלת טיפול בסרטן השד בשלב המוקדם שלו. השנייה, ב', אינה יודעת על הסרטן שיש לה במשך שלוש שנים נוספות, משום שהיא אינה באה לבדיקות. הסרטן שלה הגיע לשלב IV. שתי הנשים מתות בגיל 51. השאלה היא מי חיה יותר? על-פי טענות הרופאים, אישה א' חייתה שלוש שנים יותר מאישה ב'; אבל מובן שזה לא נכון, זו רק מראית עין.


שיעורי התמותה מחושבים ממועד האבחון, אף על פי שהוא אינו מקביל למועד שבו התפתח הסרטן. מאחר שאמת המידה להישרדות אחרי האבחון היא חמש שנים, הרי שאישה א', שחייתה שש שנים מלאות אחרי האבחון הראשוני, נחשבת כאילו שרדה את המחלה. מוסיפים אותה לרשימת "ההצלחות", ולא חשוב שהיא מתה שנה אחת אחר כך. אישה ב', לעומת זאת, נוספת לרשימת "התמותה", משום שמתה שלוש שנים אחרי האבחון. התוצאה נטו של משחק מספרים זה היא, שעם הגילוי המוקדם של המחלה יורדים שיעורי התמותה, לכאורה, אף על פי שההפך הוא הנכון. אנשים רבים יותר ויותר לוקים בסרטן כל יום, ומגמה זו לא משתנה.


תעשיית הסרטן משתמשת בשיטות לגילוי מוקדם כדרך ל"הארכת" מספר שנות ההישרדות אחרי הטיפול, מעבר למדד חמש השנים, וכך היא "מורידה" את שיעור התמותה ו"מגדילה" את מספר השורדים. כתוצאה מכך זוכה הטיפול המקובל בסרטן לשבחים, כאילו הוא מביא עימו את פריצת הדרך הרפואית שכולנו מחכים לה. תעשייה זו מקווה שהמתקפה התקשורתית והתעמולה להגברת המודעות לסרטן יעודדו אנשים לבחור בטיפולים הרפואיים "המצליחים" במקום לפנות לאפשרויות החלופיות, הזולות יותר (שהפכו לאיום חמור על התעשייה הרפואית). כמעט כל אדם בעולם המערבי מכיר מישהו שיש לו סרטן או שמת ממנו או שסבל קשות, משום שעבר את הטיפולים המקובלים של כימותרפיה, הקרנות וניתוחים. רק מעטים, יחסית, שורדים זאת, לא בגלל, אלא למרות הטיפולים. בכל זאת עסקי הסרטן גדלים והולכים וממשיכים להיות המכשול העיקרי בדרך למציאת מרפא אמיתי למחלה זו.


הציבור עובר שטיפת מוח על-ידי התקשורת, התעשייה והמערכת הרפואית, שמפגיזים אותו ברעיון שגידול סרטני הוא הרוצח האמיתי ושיש להרוס אותו בכל מחיר, ומהר ככל האפשר. הטענה שגילוי מוקדם עוזר וכבר גרם לירידה בשיעורי התמותה, דוחפת רבים לפנות לרפואה הקונבנציונאלית. אולם סרטן הוא אינו הפרעה מקומית שאינה קשורה לשאר חלקי הגוף. מחלה זו היא "הפרעה מערכתית" – שמשפיעה על כמה איברים ורקמות או על הגוף כולו. סילוק תסמיניה, כגון הגידול עצמו, אינו מחסל את הגורמים שנמצאים ביסודה, בין מוציאים את הגידול בשלב מוקדם או לא. כפי שנאמר לעיל, הבעיה היא לא בגידול; הוא בעצם חלק מהפתרון. גילוי מוקדם של סרטן וטיפול בו אינו מונע את הופעתו מחדש, אלא אם החולה מסלק גם את הגורמים לו. ברוב המקרים הטיפולים המדכאים וההרסניים מאוד גורמים לסרטן אגרסיבי, שמתפשט מהר עוד יותר (תגובת הישרדות) מהמקורי. החולה מאבד, בסופו של דבר, את הזמן ש"הרוויח".


כל הטיפולים שמקובלים היום מזיקים למערכת החיסונית או הורסים אותה, והדבר גורם לדלקות ולרגישות רבה של הגוף לחולאים אחרים. אם אדם חלה בסרטן המעי הגס והגידול הוצא מגופו, והוא עבר כמה מחזורי כימותרפיה אבל מת ארבעה שבועות אחר כך מדלקת סטרפטוקוקוס, בתעודת המוות יירשם שגורם המוות הוא דלקת, לא הסרטן. מוות מהטיפול בסרטן קורה בתכיפות רבה יותר ממוות בגלל המחלה עצמה. הטענה שחולי סרטן מתים ממשהו אחר, שהוא לא החולי עצמו, מורידה עוד יותר את שיעור התמותה בגללו, והדבר רק מועיל לתעשיית התרופות.


כדי להחלים מסרטן אנחנו חייבים לוותר על הרעיון שהוא מחלה שבאה להרוג אותנו. עלינו ללמוד לזהות את הגורמים שמאלצים את הגוף לנקוט צעדים קיצוניים ולהפעיל את מנגנון ההישרדות הדרסטי כל כך, שהוא הסרטן. ריפויה של מחלה זו אינו יקר או קשה, אבל הוא דורש שתאמינו, תאהבו ותכבדו את גופכם ואת עצמכם. הגוף תמיד מוכן ולהוט לרפא את עצמו, אבל עליכם מוטלת המשימה להכין את התנאים המוקדמים לתהליך זה.



 
דלג לתוכן מרכזי