הקשר הישיר שבין הסטייק והשמֶנת לבעיית העוני הגלובלית

מאת ד"ר קולין קמפבל
אם אתם רוצים לפתור את בעיית הרעב העולמי, עומדות בפניכם אפשרויות רבות. אתם יכולים, למשל, לסמן "לייק" על סטטוסים בפייסבוק שעוסקים בהתנגדות לעוני, אבל אתם יכולים גם להפסיק לצרוך בשר ומוצרי חלב שמקורם בחוות תעשייתיות

מתוך הספר: תזונה הוליסטית

בעלי החיים והחקלאים אינם הקורבנות היחידים של התזונה המבוססת על מזונות מן החי. כאשר החקלאות המסורתית במדינות המתפתחות הופכת לחקלאות תעשייתית, בעלי החוות הקטנות נאלצים לעזוב את ביתם ולפנות את השטח לחוות הענק. כתוצאה מכך, הם אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות את האוכל שהם נהגו לגדל בקרקע שהייתה שייכת להם.

עבדתי בכמה אזורים מוכי עוני בעולם, ושם נפקחו עיניי לקשר שבין תעשיית הבשר והשעבוד הכלכלי של האוכלוסייה הענייה והפגיעה ביותר באזורים אלה. הייתי בשכונות העוני במנילה ובפורט-או-פרנס וראיתי מקרוב ילדים נואשים ורעבים שמתחננים לאוכל, בחברה שבה האליטות אוכלות סטייקים המיוצרים על האדמה שנגזלה מהעניים. ראיתי שטחים גדולים של אדמה משובחת ברפובליקה הדומיניקנית שנלקחו מחוואים מקומיים והועברו לרשותן של חברות אמריקאיות וגרמניות. החברות הזרות מגדלות על האדמות הגזולות את הבקר שמיועד לייצור המבורגרים זולים שיימכרו בארה"ב ובגרמניה. שמעתי כיצד גורמים בעלי השפעה דאגו להעביר את האדמות הטובות לרשות מגדלי הבקר, ואילצו את החוואים הקטנים לעבור לשטחים ההרריים, במקום שבו גידול הבקר קשה ביותר, אם לא בלתי-אפשרי לחלוטין.


על העוני וחורבן יערות הגשם (sxc)

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

בעיית הרעב כליקוי מהותי בסדר העדיפויות האישי שלנו

אם נעשה חישוב פשוט של עלות הייצור של חלבונים מן החי, נגיע למסקנה ברורה. בעולם שבו מיליוני אנשים מתים מדי שנה מרעב וממחלות הנגרמות ממנו, אנחנו מתעקשים למחזר את המזון הצמחי שלנו באמצעות בעלי החיים לפני שנחשיב אותו כ"מזון". אנחנו מאכילים בעלי חיים המיועדים לשחיטה במזון מן הצומח, במקום לאכול אותו ישירות בעצמנו, ובכך, אנחנו מפסידים כמעט 90% מהקלוריות שהיו יכולות להיות זמינות לנו. וכפי שחובבי הדיאטות הדלות-בפחמימות נוהגים לציין, מזונות מן החי אינם מכילים פחמימות, שצריכות, במצב התקין, להוות 80% מתפריט בריא באמת. בעלי חיים הגדלים בחוות תעשייתיות, צורכים יותר קלוריות מכל בני האדם. לכן, ניתן לומר שבעיית הרעב העולמי אינה תוצאה של בעיה בייצור או בהפצה של מזון, אלא של ליקוי מהותי בסדר העדיפויות האישי שלנו.

החוות התעשייתיות גורמות גם לדלדול האדמה שבה הן משתמשות, מה שמונע ממדינות נחשלות לחלץ את עצמן מהעוני בעתיד. אנחנו רואים את התופעה הזו במיוחד במדינות אמריקה הלטינית, שיערות הגשם שלהן נכרתים מדי יום כדי לפנות שטח לגידול תבואה שתשמש כמזון לבעלי חיים. אחרי כמה שנים, האדמה חדלה להיות פורייה והגשמים והרוחות שוחקים את המעט שעוד נותר ממנה. בעזרת שיטות חקלאיות תעשייתיות ניתן לסחוט ממנה עוד מעט יבול, באמצעות שימוש בחומרי דישון וקוטלי עשבים המבוססים על חנקן, אך לאחר כמה עשורים, נשארת רק אדמה מתה, מדבר ביולוגי שיוכל להחלים רק בעוד אלף שנים. מובן שהחברות הבינלאומיות שזורעות את ההרס הזה אינן סובלות מהמצב. הן רק מעבירות את החוות או המפעלים לאזורים שבהם האדמה יותר פורייה, בתנאי שהן מצליחות למצוא שטחים כאלה. החקלאים המקומיים הם אלה שנשארים מאחור ומשלמים את המחיר.

אם אתם רוצים לפתור את הבעיה הגלובלית של העוני, עומדות בפניכם אפשרויות רבות. אתם יכולים לסמן "לייק" על סטטוסים בפייסבוק שעוסקים בהתנגדות לעוני. אתם יכולים לתרום כסף לארגוני צדקה שאתם בוטחים בהם. אתם יכולים גם לחתום על עצומות באינטרנט או לגייס כספים בהתנדבות. אתם אפילו יכולים להצטרף לארגוני שדולה או להתנדב במקומות שבהם זקוקים לכם. אבל אחת הפעולות החשובות ביותר שאתם יכולים לעשות, היא לומר "לא" למערכת שמפקיעה חוות חקלאיות מסורתיות לטובת מכלאות שמייצרות בשר לציבור הרחב, כספים רבים לעשירים ואומללות, שעבוד ורעב לאוכלוסיות רבות. אתם יכולים להפסיק לצרוך בשר וחלב שמקורם בחוות תעשייתיות.

ספרים נלווים:

בריאות במקום רפואה
דלג לתוכן מרכזי