ישראל: הטבעונות שוקקת חיים, המשקים החקלאיים רוויי ייסורים

מתוך הספר: המדריך לטבעונות בריאה

את המילים האלה אני מקלידה מתוך בית קפה טבעוני שוקק. לפני כמה ימים ביקרתי לצד 10,000 איש בפסטיבל הטבעונות ברמת גן, הגדול ביותר שהתקיים ברחבי העולם מאז ומעולם. כשאעזוב את בית הקפה אעבור במכולת השכונתית כדי לקנות מצרכים טבעוניים, כמה מהם מיוצרים בידי חברות המזון הגדולות בישראל, שפצחו לאחרונה בקולקציות טבעוניות העונות לצורכי השוק. בבוקר נכחתי בפגישת עבודה באחד מסניפיה של רשת בתי קפה מצליחה בישראל, שם יכולתי להזמין הפוך על סויה וללוות את הקפה במאפה או סנדוויץ' טבעוניים, אפשרויות שכבר מזמן הפכו לסטנדרט.
בערב אפגוש חברים בבר-מסעדה פופולרי, בו חלקם יזמינו מנות לא-טבעוניות ואני אזמין את אחת מהאפשרויות הטבעוניות שהבר מציע, מנות שנכנסו לתפריט לאחרונה כדי לתת מענה לשכמותי.

הטבעונות המוסרית בישראל פורחת. כתבות על טבעונות מופיעות תדיר בכלי התקשורת; הזוכה הגדולה בתוכנית הריאליטי הנצפית בישראל היא טבעונית; עסקים טבעוניים נפתחים בכל עבר (לא רק בתל אביב, כפי שמלעיזי הטבעונות טוענים); ומספר הטבעונים, חלקיים או מלאים, הולך וגדל בהתמדה. תחושת הפריחה הזו מגובה גם בנתונים מספריים: על-פי סקר שנערך בספטמבר 2014 על-ידי עיתון "ידיעות אחרונות", עולה ש-4% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל מגדירים עצמם טבעונים ו-7.1% מגדירים עצמם צמחונים. בנוסף, 26.6% מהישראלים לא אוכלים בשר במשך יום אחד בשבוע. בסקר אחר, שערכה חברת נילסן עבור עיתון "הארץ" בסוף שנת 2013, עולה שבין השנים 2012 ל-2013 חלה ירידה של 7.5% בצריכת הבשר בישראל. אם מוסיפים לחישוב את הגידול הטבעי באוכלוסייה, הירידה עומדת על 8.9%.

מכונות החלב מתות בייסורים

אבל מן העבר השני של הנתונים המעודדים הללו, אפשר למצוא גם מספרים פחות חיוביים עבור בעלי החיים בישראל. למעלה מ-240 מיליון תרנגולים עדיין חיים בלולים ברחבי הארץ, 200 מיליון מהם נשחטים מדי שנה ו-18 מיליון מתים בלולים מפאת מחלות, מחנק או קריסת מערכות; עדיין 225,000 פרות מופרדות בכוח מהעגל שלהן שעות ספורות לאחר שהמליטו אותו, ומואבסות בהורמונים ואנטיביוטיקה כדי להפוך למכונות החלב שבני האנוש רואים בהן, 12,750 מתוכן מתות בייסורים במהלך חייהן, והאחרות מובלות לשחיטה לאחר שתפוקת החלב שלהן יורדת; עדיין 1.5 מיליון כבשים (צאן) נשחטים מדי שנה ועוד 200,750 מספקות את חלב העיזים, שהפך זה מכבר לבון טון; עדיין 213,000 חזירים נשחטים בישראל מדי שנה; ועדיין 18,000 דגים נאלצים לחיות בשבי צפוף בבריכות הדגים שברחבי הארץ.

למספרים האלה מצטרפת עובדה מקוממת נוספת. בעוד שברחבי העולם, וגם בקרב רבים בציבור הישראלי, רוחש שינוי אל עבר מזון טבעוני, בריא, מקומי, טרי ובר-קיימא, הממסד הישראלי כבול עדיין בפרדיגמת מזון מיושנת. בדצמבר 2012 יצאה לדרך רפורמה מקומית בשוק המזון, שמטרתה להוזיל את יוקר המזון בישראל. הרפורמה מיישמת את מסקנות "ועדת קדמי לבחינת התחרותיות בענף המזון", ובין השאר היא הובילה להפחתה במס על בשר מיובא, שמנת רווית שומן, גבינות קשות ויוגורט (במתווה הדרגתי של ארבע שנים, עד 2016).


קמפיין למען הטבעונות (123RF)

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

בנוסף, במסגרת הרפורמה הוחלט להגדיל את מספר העגלים והטלאים החיים המגיעים לישראל, בדרך כלל מאוסטרליה. הם נישאים לישראל על גבי ספינות בצפיפות ובתנאים קשים במסע ארוך שנמשך שבועות. כל זה נועד אמנם להקל על הכיס של הצרכן הישראלי, אבל בפועל מעודד צריכת בשר וחלב על פני מוצרים בריאים יותר כמו ירקות, פירות, קטניות ודגנים. הרפורמה מתאימה יותר להלך הרוח התזונתי ששרר בעולם בשנות השמונים, מאשר זה המפעם בו היום.

בפרק 1 מציגות וסנטו מלינה וברנדה דיוויס סקירה מקיפה ופרטנית על ענפי החקלאות השונים הקשורים בבעלי חיים. כדי להעצים את קוראי העברית של הספר בבואם לבחור מה לאכול – או יותר נכון מה לא לאכול – ולהעניק להם מידע רלוונטי להעמקת הדיון על טבעונות, מובאת כאן סקירה תמציתית של חקלאות בעלי החיים בישראל ולצידה שיעורי הצריכה השונים של הציבור הישראלי. ככלות הכול, ידע על אודות ההשלכות המוסריות, הסביבתיות והבריאותיות של תעשיית המזון מן החי הוא הכלי המרכזי שעומד לרשות הטבעונות. הבה נשתמש בו.

תרנגולים ותרנגולי הודו לייצור בשר

ישראל ייחודית בדפוסי צריכת העוף שלה, הגבוהים ביחס למדינות אחרות. הביקוש הגבוה לעוף קשור לגורמים שונים: כשרות (פחות בשר חזיר, יותר בשר עוף); מזג האוויר החם בישראל המוביל להעדפת בשר "קל" יותר; ומחסור בשטחים פתוחים שהופך את התרנגולים, על גודלם הקטן והאפשרות לגדל אותם בלולים סגורים ולא בשטח פתוח, לאטרקטיביים מבחינה כלכלית. אזרח ישראלי צורך בממוצע 75 ק"ג בשר עוף בשנה, וידוע שבשנת 2013 נצרכו בישראל כ-475 אלף טון בשר עוף והודו . בבריטניה, לצורך השוואה, צורך אזרח ממוצע כ-32 ק"ג של בשר עוף בשנה (כחצי מהישראלים) ובארה"ב צריכת בשר העוף עומדת על כ-49 ק"ג בשנה.

באוקטובר 2013 מתו 8,200 תרנגולות בתוך לול במושב עלמה בעקבות ניתוק החשמל באופן מכוון על-ידי חברת החשמל בשל חוב כספי של בעל הלול. העופות נותרו ללא אוורור מלאכותי ונחנקו למוות. המקרה הזה שופך אור על התנאים שבהם תרנגולים ישראליים חיים במהלך 38 ימי חייהם (בממוצע). לאחר שבקעו במדגרה, מגיעים האפרוחים אל לולים אטומים המוארים ומאווררים באופן מלאכותי במשך 20 שעות ביממה, זאת כדי לשבור את המחזוריות הטבעית של פעילות התרנגולים ולגרום להם לאכול יותר.

בלולים ניזונים התרנגולים הישראליים מתערובות מזון, המכילות בעיקר קמח דגנים, אבל גם דגים או עופות מתים כדי להגדיל את כמות החלבון ולהוזיל עלויות. בשלבים מסוימים במהלך הגידול מכילות התערובות גם זרזי גדילה אנטיביוטיים. כשהתרנגולים מגיעים למשקל של שני ק"ג לפחות, נפתחים בקצה הלול דלתות ענקיות ומשאיות לוקחות את התרנגולים אל אחת מ-35 משחטות העופות הפועלות בישראל . כ-1% מהתרנגולים ימותו על המשאית בדרך למשחטה בשל הצפיפות הגבוהה.

לדוגמה: במשחטת הוד חפר שבשטח המועצה האזורית עמק חפר נשחטים מדי יום 56,000 תרנגולים. אלו הם 100 תרנגולים בדקה ובימים מסוימים 8,000 תרנגולי הודו ביום, שהם 18 בדקה . בסוף 2014 עלתה המשחטה לכותרות לאחר שהתרחשה בה דליפת אמוניה, שגרמה למותו של כבאי, לפציעתם של עשרות עובדים והובילה אלפים מתושבי האזור להיסגר בבתיהם במשך כמה שעות מחשש שייחשפו לגז המסוכן.

1.8 מיליארד ביצים בשנה

ישראל ניצבת במקום הרביעי בעולם בצריכת ביצים, אחרי יפן, צרפת וארה"ב. ישראלי ממוצע אוכל כ-20 ביצים בחודש, שהן 240 בשנה. בחגים עולה הצריכה לכדי 22 ביצים בחודש. 98% מהביצים הנרכשות בישראל הן ביצים רגילות ו-2% הן ביצי חופש אורגניות. מדי שנה מיוצרות בישראל כ-1.8 מיליארד ביצים על-ידי כ-3,000 לולים שונים, רובם בצפון הארץ. מחיר הביצים בישראל מפוקח, ולכן הצרכנים קונים אותן במחיר יחסית נמוך – בין 13-10 שקלים לתריסר ביצים.

זה כמה שנים שמתקיימים דיונים, שאף הגיעו לבג"ץ בשלב מסוים, לגבי רפורמה בלולים של תרנגולות מטילות, שתטיב עם רווחת התרנגולות. אבל הגורמים המעורבים – משרד החקלאות, ועדת החינוך של הכנסת והמשרד להגנת הסביבה – לא מצליחים להגיע להסכמה, מה שמעכב את הרפורמה ומותיר את התרנגולות הישראליות לחיות בייסורים במה שמכונה כלובי סוללה. פירוט על שיטת גידול זו אפשר למצוא בפרק 1 בספר.

שיטה שכיחה בישראל להגברת תפוקת ההטלה של תרנגולות מכונה "הנשרה כפויה". במהלכה מרעיבים את התרנגולות לתקופת זמן הנמשכת 14-10 יום על מנת להאיץ תהליכים הורמונאליים בגופן ולהאריך את משך פוריותן כך שיהיו רווחיות לאורך זמן רב יותר. ביולי 2012 הוחלט בישיבה של ועדת השרים לענייני חברה וכלכלה כי החל מ-2013 יחול איסור על המנהג האכזרי הזה, אבל שנה לאחר שההחלטה הייתה אמורה לצאת לפועל, שר החקלאות יאיר שמיר הגיש לוועדת השרים הצעה חדשה לפיה יישום האיסור יידחה. במשרד להגנת הסביבה מתחו ביקורת על המהלך, ובסופו של דבר הוחלט לאסור על הרעבת התרנגולות בכלובים קיימים שלוש שנים מיום אישור הרפורמה בלולים. אבל אין לדעת מתי תאושר אותה רפורמה.

השחיטה כשרה, החזירים לא

כ-319,000 פרות ופרים משמשים את תעשיית הבשר המקומית, נוסף על 225,000 פרות המפיקות חלב ישראלי, שגם הן נשחטות בסוף ימיהן כדי לשמש בשר. ישראלי ממוצע צורך כ-20 ק"ג בשר בקר בשנה, וכלל המשק הישראלי צורך כ-115,000 ק"ג בשנה. 50,000 טון מבשר הבקר מיוצר בישראל, באחת מכ-20 המשחטות ברחבי הארץ, ו-65,000 טון מבשר הבקר מיובא, בעיקר מאמריקה הלטינית. הייבוא הרב של בשר בקר לישראל גורם לכך שבאופן מפתיע נשחטים יותר חזירים וטלאים מדי שנה על אדמת הארץ מאשר פרות. בשנת 2010 נשחטו בישראל 99,752 פרות ופרים, 106,314 כבשים וטלאים ו-190,435 חזירים.

שוק בשר הבקר בישראל מושפע מעניין הכשרות. ראשית, כל משחטות הבקר בישראל מבצעות שחיטה כשרה או כשרה למהדרין. שנית, החוק הישראלי אוסר ייבוא של בשר בקר ללא הכשר, ולכן הבשר המיובא לישראל עובר הכשרה באמצעות המלחה, תהליך שגורם לבשר לאבד כ-10% מים. על מנת שיבואני הבשר לא יפסידו רווחים בעקבות התהליך, מאושרת בישראל הזרקה של מים לבשר קפוא, אבל אל המים מתווספים חומרים נוספים כמו ג'לטין כדי לוודא שהם אכן נספחו. התהליך הזה מקטין את כמות החלבון בבשר המיובא הנמכר בישראל ומוריד את איכותו.

על מה שנמצא בתערובת שבקר לבשר בישראל ניזון ממנה – לצד תבואה ודגן – אפשר ללמוד מדו"ח מבקר המדינה לשנת 2008, שם צוינה העובדה כי עגל אחד מואבס בכמות ממוצעת של 3-1.5 ק"ג צואת עופות ביום אחד, ובסך הכול נכתב שם כי בישראל נצרכים כ-173,000 טון של צואת עופות בשנה. לסיכום נכתב שם: "המצב זועק להסדרת הפיקוח על המזון לבעלי חיים, כזה שיתאים למציאות הנוכחית ולדרישות הבינלאומיות".

שישה ₪ לחלב פרה, 12 ₪ לחלב סויה

ידועה ביעילותה הגבוהה, שעולה על זו של ארה"ב (ב-1%), של דנמרק והולנד (בכ-20%) ושל מדינות רבות אחרות. פרה ישראלית ממוצעת מפיקה כ-11,653 ליטר חלב בשנה. הידע והמיכון הישראלי בענף החלב הפכו בעצמם לענף ייצוא – הרפתנים הישראלים ומשרד החקלאות מתגאים בכך שסין, וייטנאם, אתיופיה, ניגריה, ירדן, רוסיה, אוקראינה ומדינות נוספות עושות שימוש בידע ישראלי ובמודל הרפת הישראלי להגברת תפוקת החלב.

בישראל חיות כאמור כ-225,000 פרות בכ-1,000 רפתות, המייצרות כ-1.3 מיליארד ליטר חלב בשנה. 60% מתנובת החלב הארצית מגיעה מ-170 רפתות גדולות (350 פרות בממוצע) והשאר מיוצר באחד מ-811 המשקים המשפחתיים (60 פרות בממוצע), השוכנים בכ-135 יישובים לא עירוניים ברחבי הארץ . כל זה נשמע פלורליסטי למדי, עד שמבינים שהשוק נשלט על-ידי שלושה תאגידי מזון עיקריים – תנובה, שטראוס וטרה – באופן כזה שמרבית הרפתות מוכרות את התנובה שלהם לאחד משלושת התאגידים.

תעשיית החלב מהווה כ-10% מהחקלאות בישראל (מחזור של כ-2.3 מיליארד שקל) והצרכנים הישראלים מוציאים כ-17% מהוצאות המזון שלהן על חלב ומוצריו . החלב הישראלי כל כך קרוב לליבו של הציבור, עד ששתי מחאות בגין יוקר המחיה בישראל קיבלו שמות של מוצרי חלב. "מחאת הקוטג", שהייתה למעשה חרם צרכנים על גבינות קוטג' ודומיהן, שהחל ביוני 2011 בעקבות העלייה המתמשכת במחירי המזון בישראל. בשנת 2014 הייתה זו "מחאת המילקי", ובה התרעמו רבים על כך שמוצרי מזון מקבילים זולים בכמה עשרות מונים בחו"ל, ובעיקר בברלין בירת גרמניה.

הישראלים תופסים את מוצרי החלב כמוצרי בסיס האמורים להיות בכל בית ומסובסדים על-ידי המדינה. ואכן, לפי נתונים שפרסמה חברת שטראוס, 70% ממשקי הבית בישראל רוכשים מילקי לפחות פעם בשנה . סיבה נוספת שמוצרי החלב תפסו את קדמת הבמה של מחאות הצרכנים היא העובדה כי הם מוצרים ממותגים לעילא, ששיווקם מלווה בקמפיינים ראוותניים בעלי מסר של גאווה ישראלית, בשונה ממלפפונים למשל שלא זוכים למיתוג כה מפותח. הטבעונים הישראלים מביטים על המחאות הללו במבוכה מסוימת – מצד אחד הסיבות הנעוצות בבסיס המחאות הללו נוגעות לחייהם, מצד שני הם היו מעדיפים לו המחאה הייתה נסובה סביב מחיר חלב הסויה היקר העומד על כ-12 שקלים בממוצע לקרטון חלב סויה, לעומת שישה שקלים בממוצע לקרטון חלב רגיל (מחיר זול בעקבות הסבסוד על-ידי המדינה).

הדניס: גאווה ישראלית שנויה במחלוקת

בעשור האחרון חלה ירידה של 80%-40% בכמות הדגה המקומית . שני הדגים שמצבם הוא החמור ביותר הם דקר המכמורת והבקלה, שמספרם ירד ב-75% מתחילת שנות ה-90. בעשור האחרון לא קיים כלל דיג מסחרי באילת מפאת היעדר דגים, וגם בכנרת הגיע שלל האמנונים בשנת 2008 למספר הנמוך ביותר זה 40 שנה (שמונה טון בלבד), מה שהוביל את משרד החקלאות לאכלס את הימה באופן מלאכותי. 

ישראלי ממוצע צורך 12 ק"ג דגים בשנה (בחגים הכמות עולה פי שניים) ובמהלך חייו יאכל כ-2,000 דגים. זוהי צריכה נמוכה יחסית למדינות אחרות השוכנות לחוף הים התיכון, בהן הצריכה השנתית נעה בין 40-20 ק"ג לנפש. בסך הכול בישראל נצרכים מדי שנה כ-75,000 טון דגים, מהם שליש (כ-23,000 טון) דגים טריים מייצור מקומי ושני שלישים (כ-53,000 טון) מיבוא . מהייצור המקומי של ענף הדיג בישראל (שליש מהדגים הנצרכים), רק 14% מקורם בדיג והשאר (86%) מקורו בחקלאות ימית – בריכות דגים על היבשה או בתוך הים.

בריכות מים פועלות בישראל מאז 1938 והדג העיקרי הגדל בהן הוא הדניס, אותו הצליחו "לביית" בהצלחה בשנות השבעים. רבים מכירים את סיפורן של בריכות הדגים באילת, שפעלו בין השנים 2008-1995 ובשיא ההצלחה יוצרו בהן 3,000 טון דגי דניס בשנה. ואולם לאחר מאבק ממושך של ארגוני הסביבה, הוחלט להוציא את הכלובים מהמפרץ בשל החשש שהריכוז הגבוה של הפרשות הדגים פוגע בשוניות האלמוגים בים האדום.

חברת ערדג, שהפעילה את כלובי הדגים באילת, שינתה את שמה לחברת "דג הים" והעבירה בשנת 2008 את גידול הדניסים אל הים התיכון, מול חופי אשדוד. כיום זוהי החווה הגדולה ביותר בעולם לגידול דגים בים הפתוח. החווה מכילה 16 כלובים עגולים המצויים מתחת לפני הים ומחוברים זה לזה. בתוכם שוחים כ-1,000 טון דגי דניס בצפיפות עצומה (פי 17,000 מזו שחיים בה דגים בטבע). הגידול הממוצע של דג בשבי מיום בקיעתו ועד הוצאתו מן המים נמשך שנתיים, אז הם מוצאים מהכלובים, מקבלים מכת קור כדי לשמור על הטריות ומשווקים ברחבי ישראל.

החברה גאה במיוחד במנגנון המיוחד שהיא מפעילה, שמשקיע את כל הכלובים על הדגים שבתוכם אל קרקעית הים במהלך סערות כדי למנוע טלטול יתר של הדגים והרס פוטנציאלי למערכת הכלובים היקרה. במהלך התקופה שבה הדגים בקרקעית (שיכולה להגיע לכדי 60 יום) הם לא מקבלים מזון, וכך מתווסף לו חיסכון נוסף בעלויות.

דגים הם מזון ייחודי בתפריט האנושי, מאחר שהם אוכלי הבשר היחידים שבני אדם נוהגים לאכול (תרנגולים, פרים ושות' הם צמחונים). זה אומר שכדי לגדל דגים למאכל צריך להאכיל אותם בדגים אחרים, ובדרך כלל נדרשים 2 ק"ג דגים אחרים כדי לייצר ק"ג אחד של הדג הרצוי. את הדגים למאכל דגים בדרך כלל בים, מה שגורם לכך שהחקלאות הימית לא בהכרח מורידה את לחץ הדיג בים. כדי להוזיל עלויות נהוג לייצר כופתיות מאכל המורכבות בעיקר מחלבון צמחי, בדרך כלל סויה או תירס. זה גורם לכך שהדגים בשבי פחות מזינים ממה שנהוג לחשוב. הם לא מכילים כמויות אדירות של אומגה-3 כפי שמשווקים אותם, ופעמים רבות מוסיפים להם חומרים מלאכותיים כדי שידמו לאחיהם הטבעיים. כך הוא הדין עם מרבית דגי הסלמון בשבי, שמקבלים חומר מלאכותי המופק מגזר בשם בטא-קרוטן, כדי להעניק להם את הצבע הוורוד המזוהה עם הזן הפופולארי.

200 אלף חזירים בשנה

ישראל נחשבת לצרכנית קטנה של בשר חזיר (האסור גם ביהדות וגם באסלאם), ובכל זאת בשנים האחרונות התפתח ענף החזירים בישראל – בעקבות העלייה הרוסית בשנות ה-90 וביקוש בקרב אוכלוסיות חילוניות, נוצריות והעובדים הזרים בישראל – והיקפו מגיע כיום ליותר מכפליים מהיקפו לפני עשור . הענף מונה כ-120,000 חזירים בכל רגע נתון, המרוכזים ב-24 דירים. פרט לדיר אחד, כולם נמצאים בצפון הארץ, ביישובים ערביים דוגמת אעבלין, מעיליה (שם נמצא המשק הגדול ביותר עם למעלה מ-20,000 חזירים) כפר יסיף וברנה. היישוב היהודי היחיד שמצויה בו חזירייה הוא קיבוץ להב שבדרום, שמפעיל מכון למחקר רפואי העושה ניסויים בחזירים ובמקביל שוחט כ-6,000 חזירים למאכל בכל שנה. בסך הכול נשחטים (ננחרים) בישראל כ-197,000 חזירים בשנה  באחת משלוש המשחטות (בתי נחירה) המיועדות לחזירים – באעבלין, במעיליה או בלהב.

בינואר 2013 חודשו ההנחיות בישראל לגבי תנאי ההחזקה של חזירים, כך שמספר הימים שבהם חזירות שוהות בתאי היריון והנקה (הסבר מפורט על תאים אלו בפרק 1) יצומצם החל משנת 2017 ל-28 יום, וחל איסור לסמן בכווייה את החזירים או לחתוך להם את האוזניים. פעילים למען בעלי חיים שהצליחו להיכנס (באופן לא חוקי) לשתי חזיריות בישראל מספרים על תנאי החזקה קשים מאוד של צפיפות, מחנק ויחס אלים כלפי החזירים. זהו בעל חיים שנותר רוב הזמן מתחת לרדאר של הישראלים, שיודעים יחסית מעט על מקור בשר החזיר שהם אוכלים ועל אופן ייצורו. לא רבים למשל יודעים כי יותר חזירים נשחטים בישראל מאשר פרים.

אנטי פעולה מוסרית במיוחד

טבעונות היא תנועת שחרור מרתקת, ולו רק מפני שבבסיסה היא פאסיבית, היא בעצם אנטי-פעולה. כל שצריך כדי להיות טבעונים מוסריים הוא לא לעשות משהו. לא לצרוך בשר, חלב וביצים. כשחושבים על טבעונות בצורה הזו, היא הופכת הרבה יותר קלה ליישום. היא מרתקת מסיבה נוספת – זוהי תנועת השחרור היחידה בהיסטוריה שלמושאיה אין יכולת לדרוש את הפסקת סבלם בעצמם, ולכן הם זקוקים לנו בני האדם שנדרוש זאת עבורם.

 ספרים נלווים: