דיאטה סקסית משגעת: רווקה ניו-יורקית זוהרת בעקבות הבריאות האבודה

מאת כריס קאר
בגיל 31 התגלה בגופה של כריס קאר סרטן ריאות וכבד. היא יצאה למסע בריאותי ונפשי מעמיק, ורשמה את קורותיה בספר שהפך לרב-מכר בארה"ב. לפניכם הפרק הראשון מהספר, לרגל יציאתו בעברית בהוצאת "פוקוס"

מתוך הספר: דיאטה סקסית משגעת

צלצול ההשכמה שלי הגיע ביום שישי, 14 בפברואר, 2003. "חג אהבה שמח, יש לך סרטן." באותה תקופה הייתי צלמת ושחקנית זוהרת בת 31 שמתגוררת בניו-יורק. האמת היא שהייתי חיית מסיבות מכורה למתחים, שמנסה להתגבר על פחדים וחרדות ולהצליח בעולם האמיתי. לפעמים חייתי כמו מלכה, ובימים אחרים לא היה לי מה לאכול. ככה זה אצל אמנים – יום אחד חוגגים ולמחרת – רעבים.
 
ביום שקיבלתי את האבחנה מצאתי את עצמי על מיטת בדיקה קרה, כשאחות בשם מילדרד מעבירה את מתמר האולטרסאונד על בטני. כאבי בטן קשים וקוצר נשימה הריצו אותי פעם נוספת למרפאתו של רופא המשפחה. היו אלו תופעות שליוו אותי במשך שלוש שנים, רק שהפעם הן החמירו מאוד. מכיוון שבביקוריי הקודמים הוא לא מצא שום בעיה, למדתי לחיות עם הכאבים. "את כמו כל הנשים הלחוצות שחיות בעיר הזאת," הוא אמר לי. "כולן סובלות מעצירות!" בנוסף, נעוריי המושלמים שיחקו לטובתי.
 
שחקנית זוהרת. כריס קאר
 
יש לך 12 נגעים בכבד
 
הרי שום דבר לא יכול לקרות לי. למרות זאת, באותו יום, הכאבים היו בלתי-נסבלים. חשבתי לעצמי שאולי התשתי את עצמי יותר מדי במסיבות שנערכו במסגרת פסטיבל הסרטים שבו השתתפתי כמה שבועות קודם לכן. כנראה שגם הניסיון שלי להרשים את הבחור החתיך משיעורי היוגה לא הועיל לעניין.

מבטה העגום של האחות אילץ אותי לשאול אותה מה היא רואה. "אני לא יכולה להגיד לך," היא ענתה בטון רציני. "אני צריכה לדבר עם הרופא." אוקיי. אני יכולה לחכות עוד כמה דקות.
ואז הוא נכנס. "יש לך 12 נגעים בכבד." לא היה לי מושג למה הוא מתכוון. חשבתי ש"נגעים" הם פצעים או חתכים ותהיתי איך הם הגיעו לכבד שלי. נכון שמדי פעם שתיתי כמה קוקטיילים ועישנתי קצת חומרים שנויים במחלוקת, אבל זה נראה לי עונש כבד מדי יחסית לחריגות הקלות האלו.
 
ואז הוא הסביר לי למה הוא מתכוון. הנגעים הם גידולים. בכבד האומלל שלי יש 12 גידולים שגורמים לו להיראות כמו גבינה שוויצרית. אבל זה לא היה הכול. היו לי עשרה גידולים נוספים בריאות. ונחשו מה? אי אפשר היה להוציא אותם בניתוח או לטפל בהם בהקרנות או כימותרפיה. והנה מגיעה שורת המחץ – מסתבר שהמחלה שלי חשוכת מרפא לחלוטין! ברגע אחד הפכתי מאישה סקסית לאישה חולה בסרקומה נדירה ביותר שנקראת EHE - Epithelioid Hemangio-Endothelioma, הפוגעת בפחות מ-0.01% מחולי הסרטן. מעט מאוד ידוע על המחלה המעצבנת שלי, שקשה לאיית או לבטא את שמה, ולכן היא לא מקבלת את תקציבי המחקר הגדולים המיועדים לחקר הסרטן. מה לעזאזל קורה פה?
 
דרוש שחקן קבוצתי
 
זו בטח בדיחה, חשבתי לעצמי. לא היה לי סיפור משפחתי של סרטן. הייתי רק בת 31 ורווקה, ופירושו של דבר היה שקריירת הדייטים שלי הגיעה לקיצה באופן רשמי. לא עוד טעימות ממנות ראשונות מגוונות מבלי להתחייב למנה עיקרית אחת. בכל הנוגע לסקס, כנראה שהגיע הזמן לצום. ראיתי את עצמי מתויגת כחולה סופנית שחייה מתנפצים מול עיניה. חבריי ועמיתיי התרחקו ממני כאילו הייתי חולה במחלה מידבקת, והתחלתי לקבל כרטיסי ברכה בסגנון "הצטערתי לשמוע שאת עומדת למות".
 
איך זה קרה? התנהגתי יפה, לא הפרתי את הכללים. לא חציתי את הכביש באור אדום ולא שדדתי בנקים. עשיתי פעילות גופנית, שתיתי מעט אלכוהול, אכלתי תזונה "נכונה" מפעם לפעם, אמרתי "בבקשה" ו"תודה", נתתי 20% טיפ במסעדות. למען השם, הצבעתי למפלגה הדמוקרטית ולמרות הכול, אני נחשבת עכשיו לילדה רעה?
 
הלכתי לשמוע דעה שנייה ושלישית והתחלתי ללמוד במשך אינספור שעות באוניברסיטה של גוגל. עד מהרה למדתי שמחלה היא עסק לכל דבר, ואם אני רוצה לנווט בהצלחה את ההוריקן הפרטי שלי, אני חייבת להוציא את הרגשות שלי מהמשוואה. לא עוד דרמות הוליוודיות. מהיום אני מנהלת חברה חדשה שנקראת "להציל את התחת שלי טכנולוגיות בע"מ"! אני הייתי המנכ"לית והרופאים עבדו בשבילי. כדי לשרוד, הייתי חייבת לגייס צוות עובדים במהירות האפשרית.
 
כריכת הספר
 
מודעת הדרושים הדמיונית שפרסמתי נוסחה בערך כך:
 
מטופלת מבוהלת מחפשת אונקולוג מבריק שיודע כל מה שצריך על המחלה המגוחכת והנדירה ביותר שלה. הוא חייב להיות מדען מבריק עם אצבע על הדופק בכל הנוגע לטיפולים האונקולוגיים החדישים ביותר. חייב להיות שחקן קבוצתי. אין מצב לשטויות מהסוג של "הדרך שלי או בכלל לא" או "טיפול אחיד מתאים לכולם". נימוסים טובים – חובה. משטר צבאי או טיפולים קיצוניים לא יתקבלו בברכה. מועמדים מבתי ספר באזור האיים הקריביים שמוכרים תארים ברפואה, מתבקשים שלא לפנות אליי.
 
טיפול רדיקלי: לא לעשות כלום
 
פגשתי כמה מועמדים ראויים וגם כמה אידיוטים. הרופא שהציע השתלה משולשת, נדחה מיד. איזה חוצפן! גם זה שהכריז שנותרו לי רק עשר שנים לחיות, יכול לנשק לי בתחת. למרות שהיה ברור לי שאני במצב גרוע, עדיין לא ידעתי באיזו מהירות הסרטן שלי מתקדם. ולכן, אפשרויות כמו קצירת איברים, הפגזת הגוף בכימיקלים או מוות נראו לי מוקדמות ומיותרות. הבנתי שאני צריכה לייצג את עצמי וללמוד לנווט את דרכי בתוך המערכת.
נסעתי לכל מקום כדי לחפש את הסגן שלי, ובסופו של דבר גם מצאתי אותו. האמת היא שאלמלא הוא, לא הייתי כאן היום. נחשו מה הוא אמר לי? הוא טען שהמחלה שלי מתקדמת לאט, ולכן, היה לי את מה שכל חולי הסרטן מייחלים לו – זמן. אלו היו חדשות נפלאות, שבזכותן בחרתי בטיפול רדיקלי – החלטתי לא לעשות כלום. הוא הסכים.
 
"ננקוט את גישת 'נחכה ונראה'," הוא אמר. "נניח לסרטן לעשות את הצעד הראשון."
נהדר! אבל אולי ננסה את גישת "נחיה ונראה"? ואולי כדאי שאני אעשה את הצעד הראשון?

האם אוכל להיות בריאה למרות שאני לא יכולה להחלים? האם ניתן להגדיר מחדש את המושג "איכות חיים" כך שהוא יוכל לכלול גם אותי? אולי במקום לקרוא למחלה "סרטן", אני אקרא לה "חוסר איזון". ומה יקרה אם אצליח למצוא את הסיבה לחוסר האיזון שלי? ייתכן שאני אצליח לעזור לגוף ולנפש שלי לשלוט במחלה. אין ספק שהיה לי הרבה מה ללמוד, אבל שמחת החיים חזרה אליי והסקרנות החלה לבעבע בתוכי. אני לא יוצאת לקרב. אני יוצאת להרפתקה הגדולה ביותר של חיי.

 ספרים נלווים: 

דלג לתוכן מרכזי