היום שבו הפסקתי ליטול סטטינים

מאת ד"ר ברברה רוברטס (M.D)
סיפורו של פרופסור באוניברסיטה, שבעקבות נטילת תרופה ממשפחת הסטטינים (להורדת הכולסטרול) חווה פגיעה גופנית, קוגניטיבית ונפשית חמורה. עם הפסקת נטילת התרופה נעלמו לחלוטין כל התסמינים.

מתוך הספר האמת על הסטטינים

אחד המטופלים שלי כתב את הסיפור הבא על ניסיונו עם סטטינים. הוא בריא, נמרץ וחסון, אינו נוטל סטטינים מאז שחדל מהם, כפי שהוא מתאר כאן, וניזון מהדיאטה הים-תיכונית המומלצת למניעת מחלות לב, שנדון בה בפרק זה.
 
אני בן 58, רזה, פעיל מבחינה גופנית, בריא. כפי שקרה לשניים מבין שלושת אחיי ואחיותיי, הכולסטרול בדמי – בעיקר מהסוג הלא כל כך רצוי – היה גבוה מדי. הרופא המטפל שלי נתן לי בשנת 2001 תרופה ממשפחת הסטטינים: הליפיטור (אטורבסטטין), במינון של 10 מ"ג ביום, פעל לשביעות רצוני ורצונו המלאות.
 
לפחות כך חשבתי. בשנת 2005 התחלתי לסבול מתחושת נימול ומכאבים במפרקים, בעיקר ברגליים ובזרועות. תסמינים אלה, אף שהיו קלים, היו לא רגילים, ולכן פניתי אל הרופא שלי ולנוירולוג. איש מהם לא התייחס לעניין ברצינות. אף אחד לא חשב על הסטטינים; לקחתי את התרופה במשך ארבע שנים, ואנזימי הכבד שלי, שנבדקו פעמיים בשנה, היו תקינים.
 
(sxc)
 

כאבי שרירים והפרעות קוגניטיביות
 
באביב 2009 חלה הרעה במצבי הבריאותי. איבדתי רבות מהיכולות שלי. כל בוקר, בקומי מהמיטה, סבלתי מאוד מכאבים בקרסוליים. היה לי כל כך קשה לעלות במדרגות, שהתרגלתי לטפס על ארבע, כמו כלב. דבר זה דרש הרבה תמרונים מצידי, מחשש שאשתי תראה את המופע המוזר הזה. הכאבים במפרקים, שעכשיו התלוו אליהם כאבים בשרירים, היו קשים כל כך, שהיה עליי להפסיק את התרגול שלי על ההליכון, בנוסף לצורות אחרות של פעילות גופנית וספורט שעסקתי בהן.
 
בערך באותו הזמן התחלתי לסבול מהפרעות קוגניטיביות. כפרופסור באוניברסיטה אני מחויב לאיכות גבוהה מאוד בהוראה ובמחקר שלי. בעבר, המוח שלי תמיד התמודד עם העבודה. עכשיו החל הכושר השכלי שלי להפגין סימני חולשה לא רגילים ובהחלט לא נעימים. נדמה היה שכל פרויקט מדעי חדש דעך בידיי. פריון העבודה שלי כחוקר, שהואט בהדרגה במשך כמה שנים, נעצר לגמרי. זה היה קשה מספיק. אבל דאגתי גם מאוד לדוקטורנטים שלי, שהיו תלויים בי להנחיה במחקרים ובקריירות שלהם. בסוף סמסטר האביב של שנת 2009 הייתה הפגיעה בזיכרון-לטווח-הקצר שלי קשה כל כך, שהתקשיתי להורות אפילו בקורס פשוט.
 
ואז הגיע הדיכאון וחוסר התפקוד
 
חוסר התפקוד הקוגניטיבי שלי לווה בדיכאון. אין ספק, הקשיים שלי בעבודה היו חלק מהבעיה. אבל שקעתי בדיכאון עמוק כל כך, שהיום אני חושב שהוא נגרם, לפחות בחלקו, על-ידי הפרעה לחלק ממנגנוני המוח שאחראים בדרך כלל לרגשות. כעסתי כל הזמן, בצורה כרונית ולא מוסברת, והתחלתי להתרחק מאנשים, בין ידידים או עמיתים. ככל שהדברים יישמעו מוזרים, האמנתי שהשינויים בגופי ובמוח שלי הם תהליך מואץ של הזדקנות.
 
הייתי עד לאובדן ההדרגתי של העניין שלי בחיים: לא עסקתי עוד במחקר; ההוראה הייתה קשה, אפילו מכאיבה; חיי הנישואין שלי סבלו בצורה איומה; פעילות גופנית לא באה בחשבון – אפילו גינון הפך למאמץ; האזנה למוזיקה או נגינה בפסנתר איבדו מטעמן, וכך גם ההליכה למוזיאון או לתערוכה. הרגשתי, כמעט בצורה גופנית, שהחוטים הרבים שחיברו ביני לבין העולם לכל אורך חיי החלו להינתק, זה אחר זה, בקצב גדל והולך. נושא המוות הטריד אותי מאוד, והתחלתי לשקול את האפשרות שלא אגיע לגיל שישים.
 
בין שאר הדברים איבדתי את היכולת לשפוט בצורה מבוססת ו/או לקבל החלטה ולפעול על פיה. למעשה, לכל אורך תקופה זו לא ביקשתי עזרה רפואית או פסיכולוגית, כפי שהייתי עושה, בדרך כלל, בשל כל תחושה של אי-נוחות קשה או בגלל בעיה רפואית, בין גופנית או רגשית.

היום שבו הכול קרס
 
הבה נתקדם במהירות ל-21 ביולי באותה השנה: צלצול ההשכמה שלי מעיר אותי בחמש בבוקר. אני נמצא בחדר מלון בקלוטן, עיירה קטנה ליד שדה התעופה של ציריך, ואני צריך לתפוס את הטיסה המוקדמת, כדי לשוב הביתה. גדלתי בצרפת, והדרך החביבה עליי לצבירת אנרגיה בקיץ היא טיול באלפים. גם הפעם אני מרגיש טוב יותר אחרי שבועיים בדאבוס. אולם אני לא בריא. אני חייב להכיר בעובדה: אם אפילו שווייץ לא הצליחה להפעיל את קסמיה, משהו מאוד מאוד לא בסדר. אבל מה? מה?

אולי המוח שלי עדיין מעורפל מעט בגלל צלצול ההשכמה המוקדם; ואולי בכל זאת שווייץ מפעילה את קסמיה עליי, ואני נזכר בארוחת ערב שנערכה לפני זמן רב ובשיחה שהתקיימה במהלכה.
 
אשתו של עמית אומרת לי, "שמעתי שהתחלת לקחת סטטינים. כדאי לך להיזהר; הם יגרמו נזק לשרירים שלך." התעלמתי מהדברים. כמה מוזר ששיחה זו, שנערכה לפני שבע שנים, צצה עכשיו פתאום משום מקום. ובכן, יש לי 15 דקות עד שאצטרך לרדת לארוחת הבוקר, ובחדר יש גישה אלחוטית לאינטרנט. אני מפעיל את המחשב הנישא שלי ומדפיס "סטטינים וכאבי שרירים".
 
באותו בוקר איחרתי לטיסה. נסעתי במונית. הוצאה כדאית של עשרים פרנק שוויצרי: ידעתי שלא אגע עוד בתרופה ממשפחת הסטטינים.

כולסטרול מעט גבוה עד לשיבה טובה
 
תוך כמה ימים הרגשתי הרבה יותר טוב. תוך כמה שבועות נעלמו כאבי המפרקים והשרירים. הנימול, שהיה התסמין הראשון שהופיע, השתהה עוד מעט. היעלמות הדיכאון הייתה כמעט מרשימה. תוך זמן קצר התחלתי שוב להשתתף בסמינרים, חידשתי את המחקר המדעי שלי, חזרתי להרצות. ב-18 החודשים מאז יולי 2009 כתבתי ארבעה מאמרים, ושלושה מהם כבר פורסמו. החזרתי את הדוקטורנטים שלי למסלול; אחד מהם הגן על התזה שלו באביב 2010 וקיבל משרה באוניברסיטה טובה.
 
התסמין האחרון שנעלם היה רפלקס: הושטת היד אל המעקה בכל פעם שעליתי או ירדתי במדרגות, כל מדרגות שהן – אפילו הקצרות, שהובילו מהמרפסת האחורית שלי אל הגן. נעשיתי מודע לתנועה זו, שהושרשה בי עמוק כל כך, רק כמה חודשים אחרי שהפסקתי לקחת את הסטטין, כשגיליתי שאני עוצר את ידי, יום אחרי יום, באמצע התנועה, משום שכבר לא הייתי צריך להחזיק במעקה.
 
הרולרבליידס וגלשן-השלג שלי, שצברו אבק במרתף ושחשבתי שלא אשתמש בהם עוד לעולם, "חזרו לעבודה". אני מתכוון בהחלט להשתמש בהם עד זקנה ושיבה, בדיוק כשם שיש לי כוונה לשמור על הכולסטרול שלי כפי שהוא היום: גבוה מעט יותר "מכפי שהוא צריך להיות". עד זקנה ושיבה.

ספרים נלווים:

לחץ דםבריאותריפוי מחלותתרופותסטטיניםתעשיית התרופות
דלג לתוכן מרכזי