מתוך הספר: אלטרנטיבה טבעית לאנטיביוטיקה

מהתקופה העתיקה ועד למאה ה-19

העדויות המוקדמות ביותר לשימוש בצמחים ובחומרים טבעיים למטרות טיפול רפואי, מופיעות בתקופה הניאנדרטלית - לפני יותר מ-50,000 שנה. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בצפון עיראק גילו שרידי קברים המכילים מגוון צמחי מרפא, שחלקם ידועים היום כנוגדי-חיידקים (חומרים קוטלי חיידקים המעכבים את התרבותם). רבים מן הצמחים עדיין נמצאים בשימוש גם היום, בקרב האוכלוסייה באזור.

דבש

המרשם המוקדם ביותר הידוע לנו שנועד לטפל בזיהומים, הגיע ממצרים בסביבות שנת 1550 לפני הספירה. מרשם זה שימש כמשחה לחבישת פצעים ותועד כמכיל שומן חזיר, דבש ותחבושת העשויה צמר גפן (במקור - mrht, byt ו-ftt).

לדבש תכונות רפואיות מוכרות - הוא נוגד-חיידקים, כלומר, הוא הורג את תאי החיידקים באמצעות ספיחת המים מהם. בנוסף, הוא מכיל את האנזים אינהיבין (inhibine), שהופך את הגלוקוז ואת החמצן למי חמצן - חומר חיטוי ידוע כשלעצמו.

אחד ממטופליי סבל מפצעים חיצוניים בקרסוליים, בפרקי כפות הידיים ובמרפקים, פצעים שהיו עמידים מאוד לטיפול בתרופות אנטיביוטיות, אך הדבש ריפא אותם יחסית ללא קושי. מלבד זאת מצאתי כי הדבש מצוין גם לטיפול בזיהומים של כיבים ברגליים.

בתקופת הרומאים שימש המרשם Tincta in melle linamenta 
כמרשם קבוע כשלמעשה, זוהי אותה המשחה שבה השתמשו  המצרים הקדמונים (עם דבש כחומר פעיל). גם היוונים השתמשו בדבש לחבישת פצעים, לעתים בשילוב עם תחמוצת הנחושת (copper oxide).

גם במאה העשרים, במלחמת העולם השנייה בשנחאי, השתמשו במשחת שומן חזיר עם דבש לטיפול בפצעים וזיהומים בעור והתוצאות היו טובות מאוד.

שום ובצלים

דבש אינו המרכיב נוגד-החיידקים היחיד שבו השתמשו המצרים הקדמונים. בתוך המומיות נמצאו לעתים קרובות בצלים, שגם הם בעלי השפעה נוגדת-חיידקים, וכן שרפים בעלי ניחוח חזק כדוגמת מור ולבונה, ששימשו אצל המצרים הקדמונים לחניטת גופות (מומיות).

במחקרים שנערכו בשנות ה-40 אומתו התכונות נוגדות-הזיהומים של בצל ושום. החוקרים הצליחו למצוא ולבודד תרכובת הנקראת אליצין (allicin), היעילה מאוד בקטילת חיידקים.

מקובל לחשוב כי גם הצנון שימש למטרות רפואיות בקרב המצרים הקדמונים. התכונות נוגדות-החיידקים של צמח זה אושרו בעקבות הבידוד של ראפנין (raphanin), תרכובת נוגדת-חיידקים, הפועלת בהצלחה בטווח רחב של זיהומים.

עבשים

שימוש בעבשים נעשה עוד בימי מצרים העתיקה ואולי אף מוקדם יותר, אך רק בשנות העשרים הוכיחה עבודתו של אלכסנדר פלמינג (Alexander Fleming) כי עבשים, כדוגמת משפחת הפניציליום (Penicillium), יכולים לייצר חומרים נוגדי-חיידקים. רופא מצרי קדום, המצוטט בכתבי Ebers Papyrus בסביבות שנת 1550 לפני הספירה, ציין ש: "אם הפצע נרקב... יש לקשור אליו לחם שעורה מקולקל". ואכן, המצרים הקדמונים השתמשו בעבשים מסוגים שונים לטיפול בזיהומים חיצוניים. גם בסין העתיקה שימשו העבשים לטיפול רפואי כתרופה לפורונקלים, פצעים מוגלתיים פתוחים וזיהומים אחרים בעור.  

יין וחומץ

היין והחומץ שימשו כטיפולים פופולריים לפצעים מזוהמים מאז ימי היפוקראטס (Hippocrates). חומץ הוא חומר חומצי בעל תכונות אנטיספטיות (השפעה מחטאה ההורגת חיידקים, פטריות ונגיפים). את התכונות נוגדות-החיידקים של היין לא ניתן לייחס במלואן לתכולתו האלכוהולית משום שהיא נמוכה יחסית, אך אנליזה כימית של היין שנערכה לא מכבר הצביעה כי קיים רכיב נוגד-חיידקים ביין הנקרא מלווזיד (malvoside). החוקרים סבורים כי חומר זה הוא המקנה ליין את תכונותיו נוגדות-החיידקים.

נחושת

גם תרכובות שאינן-אורגניות שימשו לטיפול בזיהומים במהלך הדורות. השימוש בנחושת היה נפוץ ביותר בקרב המצרים הקדמונים, היוונים והרומאים, ששילבו לעתים קרובות נחושת עם הדבש. בדיקות מדעיות שנערכו בתקופתנו הוכיחו כי אכן יש לנחושת השפעה נוגדת-חיידקים.

לדוגמה, אימפטיגו (Impetigo), זיהום בעור שנגרם על ידי החיידק סטפילוקוקוס אאוראוס (Staphilococcus aureus), מטופל היום בצרפת באמצעות מי דאליבור (Eau Dalibour): תמיסה המכילה שילוב       של אבץ ונחושת. מרשם זה מיוחס לתקופתו של ז'אק דאליבור (Jacques Dalibour), רופא מנתח בצבאו של לואי ה-14 שטיפל בחוליו בצורה זו, אך ייתכן שהשימוש בתמיסה זו היה חלק מהרפואה העממית בצרפת הרבה לפני כן.

האנטיביוטיקה באפריקה הקדומה

בספרו "פרדוקס האנטיביוטיקה" ("The Antibiotic Paradox"), מציין ד"ר סטיוארט לוי (Stuart Levy) את הגילוי של מומיות בנות אלף שנה באפריקה, שעליהן נמצאו עקבות של טטרציקלין (tetracycline) (תרופה אנטיביוטית מודרנית). בבדיקה התגלה כי חלק מהדגנים ששימשו את האוכלוסיה באזור, הכילו טטרציקלין. כמו כן, בדגימות האדמה שנלקחו מן האזור נמצאו מיקרואורגניזמים המייצרים חומר זה.

האם הטטרציקלין היה בשימוש במשך מאות שנים באזור זה?

אם כן, מדוע עמידות החיידקים לתרופה זו לא היוותה בעיה עבורם, או שמא כן?

המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20

החיידקים "הטובים"

במהלך המאה ה-19 נערכו ניסויים שונים על מנת למצוא חומר פלאי בעל תכונות נוגדות-חיידקים חזקות, שיפטור את המין האנושי ממכת הזיהומים.

הניסויים המדעיים שנערכו בפאריז בשנת 1877 הוכיחו כי השימוש בחיידקים "טובים", בלתי מזיקים, מסייע לטיפול בחיידקים פתוגניים (מחוללי מחלות) או מזיקים. ניסויים אלו הוכיחו כי למרות שהחיידקים הבלתי מזיקים אינם הורגים את החיידקים הפתוגנים המזיקים, הם מתחרים בהם ומנצחים אותם.

במכון המחקר שלו בפאריז, תיאר לואי פסטר (Louis Pasteur) את ההשפעות המועילות של הזרקת חיידקים בלתי מזיקים על מנת להילחם באנתרקס (anthrax). ניסויים רבים אחרים על אנטרקס וכולירע (cholera) תמכו בממצאים אלו והוכיחו כי החיידקים הבלתי מזיקים מסייעים לעכב את התפתחות החיידקים מחוללי המחלות.

בהמשך הספר אפרט מעט יותר על התועלת ביוגורט המכיל חיידקים "טובים" חיים. חיידקים "טובים" אלו מסייעים לגוף      על ידי ייצור ויטמינים, ומגינים מפני התרבותם של חיידקים מזיקים הגורמים להתפתחות מחלות.

פיוציאנאז 

בשנת 1888 בודדו בגרמניה חומר נוגד-חיידקים הנקרא פיוציאנאז (Pyocyanase), והניסויים שנערכו בחיות מעבדה הוכיחו את יעילותו הגבוהה. למעשה, התוצאות היו כה מלהיבות שהחוקרים החלו בניסויים על חולים שסבלו מזיהומים שונים. אך התוצאות של ניסויים אלה גרמו לאכזבה רבה - פיוציאנאז היה רעיל מדי והזיק לבני אדם. כתוצאה מכך, הופסקה כל עבודת המחקר על החומר.

סאלברסאן 

בשנת 1910 נמצא חומר מבטיח יותר - סאלברסאן (Salvarsan - סוג של צבע). החומר הוכח כיעיל ביותר לטיפול בעגבת (syphilis), מחלת מין שהייתה נפוצה בתקופה זו. גם במקרה זה, רעילות הסאלברסאן לבני אדם חסמה את המשך הפיתוח והשימוש הנרחב בחומר.

בעיית הרעילות והכישלון במציאת חומרים נוגדי-חיידקים
אחרים, הפריעו להתקדמות החוקרים. ההתלהבות של החיפוש אחר "תרופת הפלא" שתפטור את האנושות ממחלות זיהומיות (שהיוו את אחת מהסיבות העיקריות לתמותה בתקופה זו), החלה לדעוך.