ההיסטוריה של האנטיביוטיקה (חלק ג)

מתוך הספר: אלטרנטיבה טבעית לאנטיביוטיקה

קישור לחלקים הקודמים בסקירה: חלק א', חלק ב'

כלורמפניקול

בסוף שנת 1947, תרופה אנטיביוטית בשם כלורמפניקול (Chloramphenicol) שימשה בניסויים קליניים לטיפול במחלת טיפוס הבהרות (typhus) בבוליביה. ריסון המגפה בזכות תרופה זו הוביל להפצתה גם בצד השני של העולם, שם סייע הכלורמפניקול לטפל בהתפרצות מחלת הטיפוס במלזיה.

במהלך הטיפול, בניסוי שנערך במגפה בבוליביה, נמצא כי כל 22 החולים שקיבלו כלורמפניקול החלימו. לעומת זאת, מתוך 50 חולים נוספים שלא קיבלו את האנטיביוטיקה, נפטרו 14 איש. ניסוי זה אינו הקשר היחיד של התרופה לדרום אמריקה: הכלורמפניקול בודד לראשונה מתוך דגימת אדמה בקרקס (Caracas), ונצואלה.

תגלית זו הייתה משמעותית משתי סיבות:

הראשונה - גילוי של רכיב אנטיביוטי חדש,

והשנייה - כפי שהראה זאת הניסוי הקליני, הכלורמפניקול הצליח לרפא מחלות שנחשבו עד אז לחשוכות מרפא, כדוגמת טיפוס המעיים (typhoid fever).

סוף סוף מצאו המדענים חומרים יעילים שיכולים לטפל בזיהומים רציניים.

אבל התרוממות הרוח סביב גילוי כלורמפניקול החלה לדעוך במידה מסוימת, אחרי שנמצא כי הוא גורם לתופעות לוואי חמורות. כבר לפני 1950 הביעו חוקרים רבים דאגה לנוכח העדויות שהלכו והצטברו, על הקשר בין השימוש בכלורמפניקול לבין התפתחות מחלות דם רציניות הכוללות מספר סוגים של אנמיה (anaemia) וסרטן דם (leukaemia).

כיום, השימוש בכלורמפניקול מוגבל במדינות מפותחות אשר יש ברשותן תרופות בטוחות (ויקרות) יותר. במדינות מתפתחות לעומת זאת, השימוש בסוג זה של אנטיביוטיקה עדיין נפוץ בגלל המחיר הזול של ייצורו.

כיום הוא משמש בעיקר לטיפול בטיפוס הבהרות, טיפוס המעיים, דלקת קרום המוח (meningitis) וברוצלוזיס (brucellosis), אך ניתן להשתמש בו גם לטיפול בזיהומים אחרים.

אולי גם אתם השתמשתם בכלורמפניקול בעצמכם - בטיפות עיניים או אוזניים.

ספלוספורינים

באמצע שנות ה-40 בידד ג'וזפה ברוצו (Giuseppe Brotzu), רקטור אוניברסיטת Cagliari בסרדיניה, חומר דמוי-אנטיביוטיקה מעובש. בניסויים קליניים שערך עם החומר (אם כי לא בצורתו הטהורה) הוא הגיע לתוצאות טובות מאוד, במיוחד בטיפול בזיהומי סטפילוקוקוס ובטיפוס המעיים.

ברוצו פרסם את תוצאות מחקריו בשנת 1948, וכך משך את תשומת לבם של קבוצת החוקרים מאוקספורד - צוותו של ד"ר פלורי. כשהמדענים קיבלו דגימות של החומר הם הצליחו לבודד ולטהר מספר חומרים אנטיביוטיים דמויי-פניצילין, להם קראו ספלוספורינים (Cephalosporins). הספלוספורינים יעילים מאוד לטיפול במגוון רחב של זיהומים חיידקיים, הם הורסים את תאי החיידקים במנגנון הדומה לזה של הפניצילין ומהווים לו חלופות יקרות ערך - במיוחד כשהעמידות לפניצילין מהווה בעיה.

יתרון נוסף של הספלוספורינים הוא שרמת הרעילות שלהם נמוכה מאוד, אם כי 5% מהמטופלים בספלוספורינים מדווחים על תגובות אלרגיות לתרופות אלה.

בהמשך, בעקבות שינויים שנעשו במבנה הכימי הבסיסי של הספלוספורין החל פיתוח של תרופות אנטיביוטיות חדשות לשימוש קליני. המחקר והפיתוח של ספלוספורינים חדשים ממשיך גם בימינו.

הטטרציקלינים

בשנת 1947 בידד בנג'מין מ. דאגאר (Benjamin M. Duggar) חומר הנקרא כלור-טטרציקלין, מתוך דגימת בוץ מנהר מיסורי בארה"ב. אמנם, כלור-טטרציקלין היה הטטרציקלין הראשון, אך הגילוי של דאגאר הוביל לבידוד ולפיתוח מגוון שלם של חומרים אנטיביוטיים חזקים במיוחד. חומרים אלה נמצאים היום במקום השני בעולם מבחינת השימוש שלהם, בהשוואה לפניצילינים.

בזכות היותם פעילים נגד מגוון רחב של חיידקים וכמו כן היותם זולים יחסית לייצור, הפכו הטטרציקלינים (Tetracyclines) (התרופה משווקת בארץ בשם: Tevacycline) לאהודים במהירות רבה וכיום הם משמשים נגד מספר רב של זיהומים. במדינות מתפתחות הם פופולריים במיוחד, בזכות היותם זולים.

המחקרים הרבים שנעשו על הטטרציקלינים הוכיחו כי הם אכן יעילים, אך גם הראו שהם גורמים למספר תופעות לוואי רעילות במיוחד:

הטטרציקלינים יוצרים קומפלקסים עם סידן בתוך העצמות בזמן התפתחותן, דבר שעלול להוביל לשינוי צבע ופגיעה באמייל בשיניים וכן להאט את גדילת העצמות.

תופעה נוספת מונעת את הטיפול בנשים בהיריון ובילדים מתחת לגיל 7 בתרופות ממשפחת טטרציקלינים: לטטרציקלין יש מידה רבה של רעילות לעוברים וכמו כן, הוא מסוגל לחדור דרך השלייה.

השפעה רעילה אחרת של טטרציקלינים מביאה להתפתחות יתר של קנדידה וחיידקי סטפילוקוקוס במעיים. מצב זה עלול לגרום לזיהומים כרוניים עם מיקרואורגניזמים אלה.

בנוסף, אצל חלק מהחולים הטטרציקלין יכול לגרום לנזק לכליות ולכבד. כמו כן, יתכנו גם תגובות אלרגיות לתרופה כגון: פריחות, אסתמה, סרפדת ודלקת בעור.

בגלל הקומפלקסים שטטרציקלינים יוצרים עם סידן, מגנזיום וברזל אין זה מומלץ ליטול אותם עם מוצרי חלב או עם תוספים של ויטמינים ומינרלים, המכילים סידן, מגנזיום וברזל.

התרופות האנטיביוטיות החדשות

במהלך שנות ה-60 נערך מחקר שהוביל לפיתוח דור שני של תרופות אנטיביוטיות. ביניהן היה מתיצילין (methicillin), נגזרת סינתטית למחצה של פניצילין, שנוצר במיוחד על מנת להתגבר על בעיית עמידות החיידקים לפניצילין. מתיצילין הוכרז כפריצת דרך עיקרית במלחמה כנגד עמידות החיידקים לפניצילין והמדענים האמינו כי עתה הם יוכלו לנצח בקרב. למרבה הצער, במאבק זה המילה האחרונה הייתה של החיידקים, שכן עתה יש לנו חיידקים עמידים למתיצילין.

גם האמפיצילין (ampicillin) (התרופה משווקת בארץ בשמות הבאים: Ampicillin, Penibrin ו-Vitapen) הוא נגזרת של הפניצילין. הוא פותח על מנת להגדיל את טווח הזיהומים המטופלים בהצלחה על ידי הפניצילין וכיום הוא תופס את מקום הפניצילין במידה ניכרת. לעתים קרובות מהווה האמפיצילין את הבחירה הראשונה לטיפול במגוון שלם של זיהומים, כולל זיהומים בדרכי הנשימה ובדרכי השתן.

נגזרת נפוצה נוספת של הפניצילין הוא אמוקסיצילין (amoxycillin) (התרופה משווקת בארץ בשמות הבאים: Amoxi, Augmentin, Hiconcil, Moxypen ו-Moxyvit). בדומה לאמפיצילין, גם טווח הפעילות של האמוקסיצילין רחב: הוא יכול לטפל גם בחיידקים שלתא שלהם יש דופן העוטפת אותו, כגון סטרפטוקוקוס וסטפילוקוקוס, וגם בחיידקים שאין להם דופן חיצונית (קולי [E. coli] ו-Haemophilus influenzae).

ג'נטמיצין (Gentamycin) (התרופה משווקת בארץ בשם: Gentamycin ונמצאת במשחות ובטיפות עיניים ואוזניים) שייך לאותה משפחה של תרופות אנטיביוטיות כמו הסטרפטומיצין (תרופה נגד שחפת שהתגלתה ב-1943). השימוש בג'נטמיצין שמור לטיפול בזיהומים חמורים מאחר ויש לו תופעות לוואי חמורות שעלולות לפגוע בשמיעה ובכליות.

הטבלה הבאה, טבלה 1.1, מסכמת את הגילויים וההתפתחויות של תרופות אנטיביוטיות במהלך שנות ה-40 וה-60.

האנטיביוטיקה העכשווית

משפחה חדשה של תרופות אנטיביוטיות הנקראות פלואורו-קווינולונים (Fluoro-quinolones), פותחה לאחרונה על ידי מעבדות פרמצבטיות. תרופות אלה יעילות נגד טווח רחב של חיידקים ומסוגלות להגיע לריכוזים גבוהים בדם כשהן נלקחות דרך הפה. משמעות הדבר היא שיותר ויותר זיהומים שבעבר הטיפול בהם דרש אשפוז של החולה בבית חולים, ניתנים כיום לטיפול בבית.

תרופות אלה ממשפחת פלואורו-קווינולונים מטפלות במצבים בהם יש צורך בטיפול ממושך (שבועות עד חודשים). כיום, קיים מגוון שלם של תרופות ממשפחה זו שמוכיחות את עצמן נגד חיידקים שבעבר היו קשים מאוד לטיפול - כדוגמת החיידקים הגורמים לצרעת (leprosy).

העתיד

גם כיום נמשך החיפוש אחר תרופות חדשות ויעילות יותר, שהחל עם המחקר של ד"ר פלורי, ד"ר צ'יין וד"ר זלמן וקסמן.

עם זאת, קצב המחקר היום איטי הרבה יותר, משום שקשה יותר לחברות התרופות לקבל אישור לשימוש בתרופה חדשה. בנוסף, פרק הזמן הנמשך בין גילוי החומר האנטיביוטי במעבדה לבין קבלת האישור לייצור מסחרי שלו הוא כה ארוך, עד שחלק מחברות התרופות זנחו את השוק לחלוטין.

כמו כן, יש קושי מצד חברות המעורבות בחקר חומרים אנטיביוטיים חדשים לעמוד בקצב החיידקים. אלה מפתחים עמידות במהירות לתרופות שזה עתה נחקרות ובכך הופכים אותן לחסרות תועלת.