חוק התרופות: מלכוד 22

כשאנשים מתחילים להבין שיש תרופות טובות, בטוחות ובסופו של דבר, גם זולות יותר מאלו שהרופא שלהם רשם להם, הם בדרך כלל מתחילים לשאול שאלות רציניות ביותר: למה לא סיפרו לי על זה? למה הרופא שלי לא הציע לי את התרופה הזאת? למה רופאים נותנים למטופליהם תרופות סינתטיות בשעה שהם יכולים להיעזר גם בגישה התזונתית?

אם גם אתם נמנים עם אותם אנשים, ייתכן שאתם גם שואלים את עצמכם מהם השינויים שצריכים להיעשות על מנת שגישה כזאת תהיה זמינה לכולם.

יצירת מונופול רפואי

חוק התרופות של בריטניה מגדיר תרופה כך: "כל חומר או שילוב של חומרים שמיועד לטיפול במחלות או למניעתן בקרב בני אדם". ייתכן שבמדינות אחרות הניסוח שונה אך העיקרון המנחה מיושם גם שם.

במובן הרחב ביותר של ההגדרה, משמעות הדבר היא שמים, למשל, ה"מתקנים" את מאזן הנוזלים של הגוף, יכולים להיות מוגדרים כתרופה, כמו גם ויטמינים ש"מרפאים" רבות מהמחלות הנגרמות מחסרים תזונתיים. אולם החוק אוסר על יצרנים לטעון שחומר כלשהו מרפא מחלות או יכול לטפל בהן, ללא קבלת רישיון.

חוק התרופות, כמו גם התקנות המקבילות לו במדינות אחרות, מפרט את הדרישות לקבלת רישיון לתרופה. זהו תהליך יקר מאוד. עבור חברת תרופות שהוציאה פטנט על תרופה סינתטית מעשה ידי אדם, סכומי עתק אלה מהווים השקעה טובה. כאשר התרופה מקבלת רישיון החברה יכולה לטעון שהיא מטפלת במחלה מסוימת או מונעת אותה, ואם היא מוגנת בפטנט, היא תשווק באופן בלעדי על ידי אותה חברה.

אולם בכל הנוגע למוצרים טבעיים שלא ניתן להוציא עליהם פטנט, לחברות התרופות אין תמריץ כלכלי לשלם עבור תהליך הרישוי.

זהו מצב מגוחך מהסוג שהיטיב לתאר ג`וזף הלר בספרו המפורסם "מלכוד 22". הכותרת מלכוד 22 מתייחסת לתקנה הצבאית שלפיה אם אתה לא שפוי, אינך חייב לצאת לגיחות הפצצה, אך אם תבקש להתחמק מהמשימה מטעמים של אי-שפיות, יבינו שאתה שפוי ויכריחו אותך לטוס.

כל רכיב תזונתי שיעילותו הטיפולית ניתנת להוכחה מוגדר כתרופה, וכתוצאה מכך, אסור למכור אותו בלי רישיון. הבעיה היא שהרישיון יקר מדי ולא משתלם מבחינה כלכלית, אלא אם כן ניתן להגן עליו בפטנט, מה שלא ניתן לעשות במקרה של רכיבים תזונתיים. זוהי דוגמה קלאסית למלכוד 22.

מהם השינויים שצריכים להיעשות כדי שניתן יהיה ליידע את הציבור אודות תוספי תזונה שלא קיבלו רישיון או הגנת פטנט אך הוכחו כיעילים ובטוחים?

פתרונות למלכוד 22

צעד אחד בכיוון הנכון יהיה יישום השינוי שנעשה בארצות-הברית לפני 10 שנים. ב-1994 איבדה תעשיית התרופות האמריקנית את המונופול שהיה לה על תרופות, בעקבות העברתו של חוק תוספי התזונה (DSHAE ), שהכיר בכך שטיפולים לא תרופתיים יכולים להביא תועלת וכי לציבור יש זכות לדעת עליהם.

חוק תוספי התזונה בארצות-הברית מאפשר למי שמוכר מזון ותוספי תזונה לספר על היתרונות שבוויטמינים, בלי לפחד מגופי הרגולציה, כפי שקרה בעבר. החוק החדש הבהיר ל-FDAשהגבלת הגישה לתרופות תזונתיות בטוחות לשימוש אינה משרתת את טובת הציבור.

אולם חוק תוספי התזונה לא סיפק לנו תרופת פלא משפטית. תעשיית התרופות מנסה שוב ושוב למתן את החוק, להחליש את סמכויותיו ואף לבטלו לחלוטין. ייתכן שבארצות-הברית עדיין לא קל לגלות את האמת אודות יעילותם של מזונות או רכיבים תזונתיים, אולם באירופה הרבה יותר קשה לעשות זאת.

כל ההתנהלות הזאת מעידה על הגישה הנפוצה כיום בקרב גופי הרגולציה והרפואה, שלפיה רצוי להתייחס לתוספי תזונה כאל תרופות. עמדה זו עולה בבירור מתוך הפרסומים החוזרים ונשנים שמטרתם להפחיד את הציבור מפני השימוש בוויטמינים. הפחדות אלה תורמות להנחה הרווחת בציבור שתוספי תזונה עלולים להיות מסוכנים ולפיכך, יש להדק את הפיקוח עליהם באמצעים חקיקתיים.

אף אחד מאיתנו לא טוען שתוספי תזונה יכולים להימכר ללא פיקוח. כל דבר, אפילו מלח או מים, יכול להזיק לנו אם הוא אינו מטופל בחוכמה. אולם עלינו לשמור על פרופורציות נכונות ואמצעי הפיקוח חייבים להיות מבוססים על הוכחות מדעיות מוצקות.

 ספרים נלווים: