אהיה מאושר/ת כאשר... האומנם?

מתוך הספר: הפסיכולוגיה של האושר

קיימים שלושה גורמים לכך שאנחנו לא מעריכים נכונה את ההשפעה, או ליתר דיוק את חוסר ההשפעה, של אירועים חיוביים על אושרנו.

כלומר: אנחנו חושבים שנהיה מאושרים יותר כאשר... אך גם לאחר השינוי "החיצוני" המיוחל, לא חל שינוי "פנימי" במצבנו הרגשי.

הגורם הראשון נוגע לעקרון ההתרגלות, השני – לעלייה בשאיפות, והשלישי – לפנטזיות שלנו. להלן נרחיב על כל אחד מן הגורמים.

א. עקרון ההתרגלות

מחקרים רבים הראו שכאשר אנשים הצליחו להשיג משהו שחשקו בו (לדוגמה קיבלו קידום בעבודה או זכו בלוטו), רמת האושר שלהם זינקה בטווח הקצר, ואולם לאחר תקופה מסוימת של התרגלות, השינוי כבר לא השפיע באופן משמעותי על רמת אושרם. אם הם לא היו מאושרים לפני האירוע, הם יישארו לא מאושרים.

פרופ' סליגמן כותב: "מחקרים הוכיחו שלדברים טובים והישגים גבוהים יש כוח חלש עד להדהים מבחינת שיפור רמת האושר מעבר לטווח החולף: בתוך שלושה חודשים אירועים בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה... מאבדים את השפעתם על רמות האושר".

בני אדם נוטים להסתגל במהירות לאירועים טובים (השגת הישג, צבירת רכוש וכולי), שאכן מסבים אושר בהתחלה (בעת ההתרחשות ובסמוך לה), אך השפעתם על האושר נעשית זניחה כעבור זמן מה.

עקרון ההתרגלות עשוי להבהיר מדוע המתאם בין עושר, יופי או בריאות טובה לבין אושר נמוך בהרבה מן המצופה:

מחקרים מגלים כי הקשר בין בריאות גופנית טובה לאושר זניח, שמראה חיצוני טוב כמעט אינו משפיע על רמת האושר, וכן שאין הבדל ברמות האושר בין אנשים עשירים לאנשים שאינם עשירים.

אמנם קיים סף כלכלי מסוים שמתחתיו צפויה להיות פגיעה באושר (בפרט כאשר אין יכולת לספק צרכים בסיסיים), אך מעבר לסף זה עלייה ברמת העושר כבר לא תהווה גורם משמעותי ברמת האושר.

ההנחה של החוקרים היא שהקשר בין כסף לאושר נעשה זניח כאשר כל צורכי ההישרדות שלנו – עליהם אמון המוח – זוכים למענה.

תמונה: pixabay

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

הסיבה לכך שעושר, יופי ובריאות אינם משפיעים באופן משמעותי על האושר, היא אפוא שאנשים מתרגלים למציאות שבה הם חיים ומתייחסים אליה כאל מובן מאליו.

לרוב, אנשים אינם מתמוגגים משמחה, או מתעודדים בשעת עצב, מעצם המחשבה שהם בריאים (ובכלל זה רואים, שומעים וכולי), נאים, או יכולים להרשות לעצמם להזמין חופשה יוקרתית בחו"ל.

עקרון ההתרגלות אינו נסוב רק סביב דברים טובים, אלא בדרך כלל אנשים מתרגלים גם לדברים רעים שמתרחשים בחייהם.

מחקרים מראים כי אנשים שעברו אירוע קשה (לדוגמה נפצעו בתאונה או פוטרו מהעבודה) חוו צער ופגיעה ברמת האושר בטווח המיידי, אך לאחר תקופה מסוימת של הסתגלות הם חזרו להיות מאושרים כפי שהיו לפני האירוע.

יש בכך בשורה טובה, שכן משמעות הדבר היא שאם אנו חווים כעת אירוע קשה בחיינו, אכן צפויה להיות ירידה זמנית ברמת אושרנו. אך לאחר זמן מה, בחלוף ההשפעה המיידית של האירוע, אנו צפויים להתרגל למצב החדש ולחזור לרמת האושר שהייתה לנו קודם לכן.

עם זאת, יש לסייג ולומר כי קיים הבדל בין התרגלות לאירועים משמחים לבין התרגלות לאירועים קשים: לאירועים משמחים מתרגלים תוך פרק זמן קצר יחסית (לרוב תוך שלושה חודשים). לעומת זאת, לאירועים קשים לוקח זמן רב יותר להתרגל. כך למשל, התרגלות לאירוע משמח כמו חתונה עם בן זוג אידאלי, מהירה יותר מאשר התרגלות לאירוע קשה כמו גירושין.

יתרה מכך, לאירועים קשים מנשוא לעיתים גם לא מתרגלים כלל.

הפסיכולוגים מסכימים ש"הרע חזק יותר מאשר הטוב". כלל זה מתבטא, בין היתר, בכך שלאירועים קשים אנו מתרגלים באיטיות רבה יותר מאשר לאירועים טובים שאליהם אנו מתרגלים די מהר.

ב. עלייה בשאיפות

לאחר שאנחנו משיגים משהו שחפצנו בו ומתחילים להתרגל אליו, אנחנו נוטים לא להסתפק בו, השאיפות שלנו גדלות ועינינו נשואות להשגת היעד הבא. "יש לו מאה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות", אומרים חז"ל. כלומר, השגת רכוש (או הישג אחר) נראית מובנית מאליה כעבור זמן מה, ואז חלה עלייה בשאיפות.

"כשאנחנו משיגים יעד מסוים, אנחנו מסופקים תקופה קצרה, ואז מתחילים שוב להרגיש שלא נהיה מרוצים עד שנגיע לשיא חדש", כותבת פרופ' ליובומירסקי ומוסיפה שיש בכך גם צד חיובי שכן, "אם הגשמת יעדים הייתה נוסכת בנו תחושה של שאננות וסיפוק, החברה האנושית לא הייתה מתקדמת לשום מקום. אילו היינו מרוצים תמיד מהמצב הקיים, לא היינו שואפים לעולם ליותר".

חוסר היכולת שלנו לחוות רגשות חיוביים של סיפוק ושמחה לטווח ארוך, גם נוכח הישגים מרחיקי לכת, נובע אפוא מצורך אבולוציוני, כלומר שנרצה להמשיך להתקדם, להתפתח ולשכלל את העולם.

הציפייה שנהיה מאושרים יותר לאחר שנגשים חלום, או שנשיג יעד נכסף, צפויה להתבדות, שכן למעשה אנחנו צפויים להתרגל למצב החדש ושאיפותינו צפויות לעלות. אחרי הכול, בני האדם מתוכנתים לרצות ולא להוקיר, לשאוף ליותר ולא להסתפק במה שיש להם.

ג. דמיון סלקטיבי

גורם נוסף שמונע מאיתנו לנבא כיצד נרגיש בעתיד נעוץ בדמיון שלנו. כאשר אנחנו מדמיינים איך נרגיש כשנשיג את הדבר שאנחנו חפצים בו, אנחנו מביאים בחשבון רק את היתרונות שטומן בחובו המצב החדש.

אנחנו מפנטזים על זוגיות מושלמת (אשר תפצה על שנים של רווקות), על עבודה מתגמלת ומספקת, על הבית המושלם שיענה על הצרכים שלנו ועל הילדים המקסימים שנביא לעולם ושימלאו אותנו גאווה.

לרוב איננו מדמיינים את הקשיים והבעיות, את הלחצים והדאגות, את העליות והמורדות, את המריבות ואת האכזבות שעתידים להתגלות בהמשך (ואולי טוב שכך, שכן אילו היינו צופים את כל הקשיים שיתגלו, ייתכן שהיינו נמנעים מעשיית השינויים).

כך למשל, אנחנו עשויים להתקבל לעבודה מסוימת שחפצנו בה (כי רצינו לעשות שינוי, להתקדם וכולי), אך להתאכזב בהמשך עקב תנאי שכר, יחס המעסיק, או מכל סיבה אחרת שלא צפינו מראש.

לסיכום, השגת דבר שאנחנו חושקים בו לא תניב בהכרח אושר ממושך, שכן אנו נוטים להתרגל במהירות לכל הישג או שינוי חיובי בחיינו ומתחילים לראות אותו כמובן מאליו. בנוסף, השאיפות שלנו צפויות לעלות וסביר שכבר לא נרגיש מסופקים מן ההישג הקודם.

לבסוף, כאשר אנחנו חולמים על שינוי בחיינו אנחנו נוטים לדמיין את הרווחים שיניב המצב החדש, אך איננו צופים (ולעיתים אף איננו יכולים לצפות) את הרגשות השליליים שיתעוררו מהשינוי.

מובן שאין מטרת הדברים לעודד הימנעות משינויים או לקרוא להשלמה עם נסיבות חיים לא נעימות; כאשר אדם נמצא במציאות חיים שאינה רצויה מבחינתו, ודאי שעליו לשאוף לשנותה (וכשלא ניתן לשנות את המציאות, אפשר לשנות את הדרך שבה מסתכלים עליה).

אלא המסקנה העולה מן הפרק היא, שמי שאינו מצליח לחוות רגעי אושר כעת, עקב דבר-מה שחסר לו, ספק אם יצליח להיות מאושר גם לאחר שיצליח להשיג את מבוקשו. כפי שאמר סוקרטס: "מי שאינו מסתפק במה שיש לו, לא ישמח גם במה שהוא חושק בו".

על פי סוקרטס, וכן לדעת חז"ל שקבעו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", הסתפקות היא אחד התנאים המוקדמים לאושר.

מעניין לציין, כי פסיכולוגים הבחינו בין שני סוגי טיפוסים: טיפוסים מזן "המחפשים שלמות" (maximizer) וטיפוסים מזן "המסתפקים" (satisficer). באחד המחקרים התחקו חוקרים אחר קבוצה של 548 סטודנטים עם צאתם לשוק העבודה. הסטודנטים מילאו שאלון שחשף את מידת היותם טיפוסים מזן "המסתפקים" או מזן "המחפשים שלמות". החוקרים גילו כי משכורתם של "המחפשים שלמות" הייתה גבוהה ב-20%, בממוצע, ממשכורתם של "המסתפקים", ועם זאת הם היו אומללים מהם.

מאחר שההבחנה בין "מסתפקים" ל"מחפשים שלמות" היא יחסית ולא מוחלטת (שכן, לרוב, בני אדם אינם רק מסתפקים או רק רודפי שלמות), נכון יותר לראותה כרצף, כלומר שיש אנשים שנוטים יותר לחפש אחר שלמות, לעומת אחרים שנוטים יותר להסתפק במה שיש להם, לשמוח בחלקם. מן המחקר שלעיל ניתן ללמוד כי המרדף אחר האושר עובר, בין היתר, דווקא דרך ההסתפקות במה שיש לנו כעת.