מתוך הספר: הרזיה ללא דיאטה

אנחנו לא מפסיקים לאכול משום שהבטן שלנו מלאה, אלא במקרים קיצוניים מאוד, כגון ארוחת חג. האמת היא שהמדענים אינם יודעים בדיוק מה גורם לנו להרגיש מלאים. נראה שזהו שילוב, בין השאר, של הכמות שאנחנו לועסים, הכמות שאנחנו טועמים, הכמות שאנחנו בולעים, המידה שבה אנחנו חושבים על מזון ומשך הארוחה.

נראה שככל שמהירות האכילה שלנו גבוהה יותר, כך אנחנו אוכלים יותר, משום ששילוב הרמזים לא מספיק להגיד לנו שאנחנו כבר לא רעבים. מחקרים רבים מראים שהגוף והמוח שלנו זקוקים לעשרים דקות בקירוב, כדי לאותת על שובע ולגרום לנו להרגיש מלאים.

עשרים הדקות האלה מספיקות כדי לזלול עוד שתי חתיכות פיצה או יותר, ולשתות מנה גדולה נוספת של פפסי.

זו הבעיה. אנחנו, אוכלוסיית המערב, מתחילים, מסיימים ומנקים את השולחן, ברוב הארוחות שלנו, תוך פחות מעשרים דקות. הארוחות שלנו קצרות ביותר. לדוגמה, ארוחת הצהריים. ד"ר ריק בל וד"ר פטי פלינר מצאו שאם אנחנו אוכלים את ארוחת הצהריים לבד, אנחנו מבלים רק 11 דקות באכילה כשמדובר במסעדת מזון מהיר; 13 דקות במזנון במקום העבודה; ו-28 דקות במסעדה לא יקרה. אם אנחנו סועדים עם עוד שלושה אנשים, משך הארוחה שלנו מוכפל, ועדיין זו ארוחה מהירה למדי.

למעשה, רובנו מחליטים כמה נאכל עוד לפני שאנחנו מכניסים מזון לפינו. אנו מעריכים בעזרת העיניים שלנו כמה לדעתנו נרצה לאכול, מעמיסים על הצלחת ואוכלים עד שהכול נעלם. כלומר, אחרי שאנחנו אומרים "אני רוצה שני כדורי גלידה" או "חצי קערת מרק", אנחנו מסתמכים על הרמז החזותי – קערת גלידה ריקה או קערת מרק ריקה למחצה – כדי לדעת שסיימנו את הארוחה.

חִשבו על אישה שיוצאת לריצה קלה. אם היא מחליטה לרוץ על הליכון עד שתתעייף, היא צריכה לשאול את עצמה כל הזמן: "האם אני כבר עייפה, האם אני כבר עייפה, האם אני כבר עייפה?" אבל אם היא אומרת לעצמה: "אני עומדת לרוץ עד בית-הספר וחזרה", היא לא צריכה לבדוק כל הזמן עד כמה היא עייפה. היא קבעה את היעד, והיא תרוץ עד שתסיים.

זוהי אחת הסיבות לכך שרעיון "ניקוי הצלחת" חשוב לנו כל-כך. הצלחת הנקייה קובעת עבורנו יעד, כך שאיננו צריכים לשאול את עצמנו כל הזמן: "האם אני כבר מלא, האם אני כבר מלא, האם אני כבר מלא?" אנחנו יכולים להעמיס אותה, לרחף בעננים ולאכול עד שהמזון נגמר.

 ספרים נלווים: