מתוך הספר: האינטלגנציה הרגשית של האכילה

רק חיילים בשירות פעיל "לוקים" בהפרעת דחק פוסט-טראומטית, נכון? לא נכון.

האמת היא שלקות זו, שהורסת את החיים, היא הפרעה "שמקפידה" על "שוויון הזדמנויות", אבל לא רק זה. לעיתים קרובות השורשים שלה נמצאים בטראומה מהילדות. כמה מחקרים קליניים וקהילתיים מצאו קשר בין חשיפה להתעללות בילדות ולמתח בחיים המוקדמים, לבין סיכון גבוה יותר להשמנת-יתר.

חשבו על המסר שמופיע על כל מראת-רכב שמוצמדת לדלת הנוסע. המילים שרשומות עליה הן, "עצמים שמשתקפים במראה נראים קרובים יותר מכפי שהם במציאות." מטבע האדם הוא לרצות שחוויות גורמות-מתח או איומות יהיו רחוקות מהמחשבות המודעות ומהחוויות שלנו. לדוגמה, אם חוויתם בילדותכם הזנחה או התעללות, אסונות טבע או התפרקות כואבת של המשפחה, תעדיפו שאלה יהיו הרחק מאחוריכם, גם אם התחושה היא שהם עדיין כואבים וקרובים. אבל חוויות אלה לא רחוקות מכם; הן רק מתחת לפני השטח, או שהן רדומות וממתינות למשהו שיעיר אותן. כשהתחושה היא שהחוויות האלה קרובות מדי, הן גורמות לכאב נורא. לכן, אנשים שחוו טראומה לעיתים קרובות דוחקים רגשות בעזרת מזון.

מחקרים מוכיחים זאת. במחקר שבוצע בשנת 2012 בבית הספר לרפואה באוניברסיטת מסצ'וסטס, וורצ'סטר, אספו החוקרים נתונים מסקרים על תפוצת מחלות נפש (CPES). סקרים אלה בוצעו בשנים 2001 ו-2003, והשתתפו בהם 20,013 נשים וגברים. מתוך אלה שאובחנו כלוקים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית שנה לפני שהשתתפו בסקר, כמעט שני שלישים מהם (32.6%) סבלו מהשמנת-יתר, בהשוואה לפחות מרבע מאלה שלא לקו בהפרעה זו (24.1%).תוצאות אלה התקבלו אחרי שהחוקרים הביאו בחשבון דיכאון, שימוש בסמים ובאלכוהול או התמכרות להם, ועוד משתנים. לא היה כל הבדל בין נשים וגברים.

הכירו את גורמי המתח שלכם

אחת המטופלות שלי בעבר, אנה, איבדה את ביתה בשיטפון. הגשם ירד במהירות ובעוצמה, ולפני שהספיקה בכלל להבחין בכך, היא נלכדה על גג ביתה. למזלה היא ובני משפחתה שרדו, אבל כל הרכוש שלה נישא משם לנגד עיניה, על המים השוצפים.

רגשות הביטחון והבטיחות של אנה השתנו לתמיד. אחרי השיטפון עוררו בה גשם, או אפילו שמיים מעוננים, זיכרונות של האובדן הנורא של ביתה, וגרמו לה לחרדה קשה. שני הדברים שהרגיעו אותה היו צפייה בערוץ התחזית כל היום, ואכילה.

זיכרונות של אירוע טראומטי עלולים לחדור למודעות שלכם בכל זמן שהוא. אתם עשויים להרגיש כאילו אתם חיים שוב את האירוע וחווים שוב אותם פחד ואימה. מצב כזה מכונה פלאשבק (flashback, חוויה מחודשת של טראומה). לפעמים קודם לפלאשבק גורם כלשהו שמעורר אותו (trigger) – צליל או מראה או ריח, שמחזירים אתכם אל האירוע. אצל אישה שעברה תקיפה מינית, חדשות או דיווח על אונס עלולים לעורר פלאשבק. אדם ששרד תאונה עלול לחוות פלאשבק כשהוא עד לתאונה כזאת.

אתם עשויים לנסות ולהימנע מסיטואציות או מאנשים שמביאים את העבר אל ההווה שלכם, או לסרב לדבר או לחשוב על האירוע. לדוגמה, אם הייתם קורבן לשוד מזוין כשעבדתם במסעדת המבורגר, אתם עשויים להימנע בכלל ממסעדות מזון-מהיר.

אולם הימנעות מגורמים שמעוררים זיכרונות של טראומה מעייפת מאוד, והיא מגבילה את החיים. חשוב מאוד להבין שהשליטה שאתם מבקשים להשיג היא אשליה. הפתרון הוא ללמוד ולהכיר את הגורמים האלה. כשתדעו מה הם, תוכלו להתכונן לקראתם ולנקוט צעדים חיוביים, מרגיעים, כדי לעזור לעצמכם לווסת את תחושות הפחד, האימה וחוסר האונים שהם עלולים לעורר.

אם אתם לא חושבים שיש לכם גורמים כאלה שמעוררים זיכרונות מטראומה, או לא יודעים מהם, בקשו את עזרתו של ידיד קרוב או תרפיסט, כדי להעלות אותם אל פני השטח. במקרה של אנה היא שמה לב שבימים מסוימים היא מרגישה בסדר גמור, בעוד שבאחרים היא סובלת מחרדה קשה. כשדנו בכך, הייתה לה תובנה: החרדה שלה הייתה קשורה בהתבוננות החוצה מחלון. שלא במודע היא נהגה לסרוק את השמיים ולחפש אחר סימנים לגשם. אם השמיים היו אפורים היא אכלה יותר, כדי להירגע.

אם חוויתם טראומה, למדו לזהות את הגורמים שמעוררים אותה לחיים, משום שזה המפתח לקבלת החלטות מונעות על-ידי תובנה. עכשיו, כשאנה מתחילה לכרסם ללא מעצור, היא מבינה שייתכן שדבר-מה עורר את זיכרונותיה מהשיטפון, והיא משתמשת בכלי לשמירה על הרוגע, כדי להתגבר על החרדה שלה. היא עשויה לחזור על משפט מרגיע, כגון "אני אישה חזקה ושורדת". או שהיא פונה אל שולחן האמנות ואלבום ההדבקות שלה. היא סוקרת כל יום את השמיים. אם הם מאפירים, היא מזכירה לעצמה ששיטפונות נדירים למדי, ושהחזאים יודעים מראש שהם באים.

אפשרות אחרת היא שמחסור בשליטה מעכבת או שליטה עצמית הוא חלק מהקשר שבין הפרעת דחק פוסט-טראומטית לבין השמנת-יתר. שליטה מעכבת או שליטה עצמית כוללות את היכולת לחשוב לפני שפועלים, שמירה על תשומת-לב למרות הסחות-דעת והתנהגות נכונה למרות הפיתוי לפעול אחרת. מחקרים ציינו שכאשר מטילים על אנשים שלוקים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית משימות שמודדות שליטה מעכבת, הביצועים שלהם גרועים בדרך כלל. מחקר שבוצע לאחרונה טען שאדם זקוק לשליטה מעכבת, כדי שיתמודד עם שפע המזונות המהנים בימינו. תמיכה ברעיון זה ניתן למצוא בממצאים שמצאו קשר בין מחסור בשליטה מעכבת לבין השמנת-יתר וקשיים בהפחתה במשקל בתוכניות לטיפול התנהגתי.

בדרך כלל, הממצאים של המחקר שבוצע באוניברסיטת מסצ'וסטס תואמים למה שאני רואה אצל המטופלים שלי, שחוו טראומה. יש שמאבדים את הרצון שלהם לאכול לזמן מה. אבל אם הם לא יכולים או לא רוצים להתמודד עם האירוע הטראומטי, התשוקה לאכול חוזרת במלוא עוצמתה. זיכרונות מכאיבים, מפחידים, לפעמים מעוררי אימה, שנעולים עמוק בליבם, דוחפים אותם לעבר מזונות מנחמים עתירי-שומן ועתירי-סוכר, כדרך להשתיק אותם. הבעיה היא שמזון – אפילו מזון מהנה – לא יכול לשכך כאב עמוק כל כך. תחושת השובע לא מתמידה לאורך זמן, והרעב חוזר, אלא אם בסופו של דבר מתמודדים עם הזיכרונות והרגשות.