חנות המאפים

מתוך הספר: כשהיא העזה לאכול

עצמי את העיניים. דמייני שאת עומדת בחנות מאפים. לא סתם חנות – חנות המאפים הכי טובה בפריז, חלונותיה אפופי אדים והיא עמוסה באנשים המנסים למצוא לעצמם מקום מול תיבות הזכוכית הארוכות. החדר מלא ניחוחות ואת לא יכולה להסיר את עינייך משורות שבלולי הקינמון והקרואסונים, הפטיפורים המזוגגים, עוגות הנפוליאון מצופות הפירורים ועוגיות אוזני הפיל. על כל דלפק סלסילה אחת לפחות של בגטים חמים מהתנור.

ואת רעבה. למעשה, את מתה מרעב. הרעב עובר בחזה שלך כסופת טורנדו, מערבולת תהומית שמשתוללת בתוכך. הרעב הוא נמר המחדד טפריו על החלקים הפנימיים הרכים של גופך. את עומדת לפני תיבות הזכוכית, מנסה לבלוע את הרוק, אבל גרונך ניחר ובטנך נלפתת ומתכווצת.

יותר מכול, את רוצה ללקק את האקלייר מהצד, לפתל את הפודינג והשוקולד על הלשון. את חולמת על כרסום קצה סופגניית הקרולר, הבצק הספוגי הנכנע לנגיסתך, החיכוך הקצר, הבסיסי של הזיגוג בשינייך, שמציף את פיך במתיקות. האישה שלידך מושכת משקית נייר לבנה חתיכה של לחמניית מחמצת. את מתבוננת בענן האדים הקטן הפורץ מהתווך הרך, שואפת את הריח החם של השמרים. היא מכניסה אותה לפה שלה ולועסת, ואת לועסת יחד איתה. את כמעט יכולה להרגיש את טעם הלחם שהיא אוכלת. כמעט.

צלילה אל תוך הבור האפל של האנורקסיה. איור: מיקה גרוס

אבל את לא יכולה, לא באמת, כי כמה זמן עבר מאז אכלת לחם? חודש? שנה? ולמרות שהבטן שלך נדבקת לגב ולחייך חלולות, למרות שהנמר קורע את בטנך, את לא יכולה לאכול. את רוצה, את צריכה לאכול, אבל הפחד שלך גדול מהרעב. כי כשאת אוכלת – דוחפת פנימה כף יוגורט, חמישה מקלות בייגלה, ענב אחד – מייד עולה הקול בראשך, לחישה, אנחה משדלת: את לא צריכה לאכול, את חזקה, כל כך חזקה. נכון, ככה. ילדה טובה.

מהר מאוד הלחישה הופכת ללחש ארסי הממלא את ראשך: לא מגיע לך לאכול, את חלשה, לא שווה. את מגעילה. לא מגיע לך לחיות. את, את, את. הקול דופק, צווח, סכין במעייך, מסתובב. הוא יודע מה את חושבת. הוא יודע כל מה שאת עושה. ככל שאת מנסה לחסום אותו, כך הוא מתגבר, עד שהוא צורח באוזנך: את שמנה. את חזירה. את מגעילה את כולם. אף אחד לא אוהב אותך ולעולם לא יאהבו. לא מגיע לך שיאהבו אותך. חטאת ועלייך להיענש.

אז את לא אוכלת, למרות שהאוכל ממלא את כל מחשבותייך. למרות שכל היום, לא משנה איפה את נמצאת – מכינה שיעורי בית, מבלה עם חברים, מנסה לישון – חלק ממך עומד בחנות המאפים, מהופנט מרעב ופחד, והקול ההוא נוהם ומרעים. את חייבת לעמוד שם, קרבייך מרוסקים, מרוקנת מהכול פרט לכמיהה הזו שלך. לא תקבלי לחם, לא מאפים חמימים נוטפי חמאה. רק את הקול חסר הרחמים שבתוך ראשך, קול גבוה, עיקש וחתרני. רק את שם, בודדה מאי פעם. את הופכת קטנה וחלשה יותר. את, ואין לך מפלט לברוח אליו.

הקול הוא חלק ממך עכשיו, רעך ומייסרך. את לא יכולה להילחם בו ואת גם לא מעוניינת בכך. את לא כזו חזקה בסופו של דבר. את לא יכולה לסבול אותו ואת גם לא יכולה לברוח ממנו. לא מגיע לך לחיות. את רוצה למות.

זאת ההרגשה כשסובלים מאנורקסיה.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

מעולם לא סבלתי מאנורקסיה, אבל חייתי איתה. התבוננתי בה מקרוב אצל מישהי שאני אוהבת: בתי הבכורה, קיטי, שהייתה בת 14 כאשר חלתה. התבוננתי איך הילדה הנמרצת, האוהבת, מלאת האמפטיה שהכרתי, הפכה לילדה זועמת ולא הגיונית, מסוגרת ומדוכאת, בעלת אובססיה לאוכל, אך לא מסוגלת לאכול. ראיתי אותה מתפתלת באימה, שמעתי אותה מתחננת אליי ואל בן זוגי לעזרה, ואז באותה נשימה צורחת שאנחנו מנסים להרעיל אותה, להפוך אותה לשמנה, להרוג אותה. שמעתי קול בלתי מוכר יוצא מגרונה, ראיתי את פניה משתנים לבלי הכר. אחזתי בה בזרועותיי והרגשתי את קשתות צלעותיה, ספרתי את העצמות במרפקיה, ראיתי את עצם החזה שלה בולטת החוצה מעור החזה הדק כנייר שלה. הרגשתי את גופה רועד וידעתי שלא יכולתי להעניק נחמה מספקת. מה שיכולתי לתת היה כאין וכאפס מול הדבר שתלש את בשרה מעצמותיה ואת האור מעיניה.

לא היה לי מושג שאנורקסיה היא כזו.

לפני שקיטי חלתה, חשבתי שהפרעות אכילה הן דבר שקורה לילדים של אנשים אחרים. לא לבת שלי, שהייתה מבינת עניין וחכמה, חזקה ומצחיקה, מין ילדה שבחרה בקלות את דרכה בין המלכודות הרעילות של החברויות בחטיבת הביניים. היא התאימה לפרופיל הקלאסי: היא הייתה פרפקציוניסטית, קפדנית לגבי מראהּ ולבושהּ. לעיתים הייתה נוקשה עם אנשים, בייחוד עם עצמה. היא הייתה ספורטאית, מתעמלת קרקע; בעיקר אהבה את הקורָה – מתאים, חשבתי, לילדה שעברה בכזה חן את הקו המקשר בין הילדות לגיל ההתבגרות.

אבל לעולם לא תהיה לה הפרעת אכילה. לא לילדה כל כך פיקחית.

טעיתי לגבי הרבה דברים, אבל צדקתי בדבר אחד: קיטי לא בחרה באנורקסיה. האנורקסיה בחרה בה. וכמעט הרגה אותה.

בין עשרה לעשרים אחוז מהאנשים הסובלים מאנורקסיה, מתים מהתקף לב, סיבוכים אחרים והתאבדות. למחלה הזו שיעור התמותה הגבוה ביותר מכל מחלות הנפש. קיטי יכלה גם לאבד את חייה בדרך אחרת, לאבד אותם לרכבת ההרים של הנסיגות וההטבות בחומרת המחלה, אשפוזים ושחרורים מבית החולים, רכבת שאוכלת כחמש עד שבע שנים מהחיים. או את כל החיים: רק חצי מכלל הסובלות מאנורקסיה מחלימות בסוף. החצי השני מתמודדות עם חיים של חוסר תפקוד וייאוש. חברים ומשפחה מתייאשים ומוותרים. רופאים פוחדים מהטיפול בהן. הן נותרות עומדות בחנות המאפים, עם הקול רועם באוזניהן, לבד, מכל בחינה שיש לה חשיבות. 

קיטי לא בחרה באנורקסיה. אף אחד לא בוחר באנורקסיה או בבולימיה, או בכל הפרעת אכילה אחרת. אינטליגנציה לא מספקת פה הגנה. גם המשפחות לא מגינות מפני המחלה, כי האנורקסיה מכה בילדים ממשפחות שמחות וממשפחות אחרות, משפחות המדחיקות רגשות ומשפחות שמדברות על רגשות עד זרא. 

זה הסיפור של המשפחה שלנו. קיטי אובחנה כסובלת מאנורקסיה ביוני 2005. באוגוסט של שנה זו התחלנו בטיפול מבוסס משפחה (Family-Based Treatment - FBT), הידוע גם כ"גישת מודסלי" (Maudsley approach), כדי לעזור לה להחלים. זו הייתה תחילתה של השנה הקשה בחיי כולנו. בשנה זו למדתי כמה הבת שלי אמיצה. חמש או שש פעמים ביום היא ישבה אל השולחן והתגברה על פאניקה ואשמה, ביעותים, מחשבות שווא וכאב גופני והמשיכה הלאה. ואחרי כל זה, היא הופיעה מחדש. אחרי חודשים שהייתה אבודה, היא חזרה אלינו ואל עצמה, ולעולם שוב היה צבע וצליל ומשמעות.

אחד הסימנים מעוררי התקווה הוא עליית קרנו האיטית של הטיפול מבוסס המשפחה, אשר מציב את המשפחה לצד הנערה או הנער ולא מפריד ביניהם, כפי שנהוג היה עד כה. השינוי החשוב הזה אינו ייחודי להפרעות אכילה, אבל הוא מעודד במיוחד בהקשר זה, לנוכח היסטוריה של יותר ממאה שנה של האשמת ההורים באנורקסיה ובבולימיה.

אני מאמינה שאנחנו נמצאים בתהליך של שינוי תרבותי לגבי האופן שבו אנחנו תופסים משפחות באופן כללי. להורים אכן יש השפעה אדירה על ילדיהם, לטובה ולרעה. חוויות הילדות וגיל ההתבגרות אכן עשויות להשפיע עמוקות על חיי האדם. אבל אנחנו גם מודעים יותר ויותר לכוחות האחרים המשפיעים, מגנטיקה וביולוגיה ועד השפעת החברה ואמצעי התקשורת. אנחנו יודעים עכשיו, שאפילו משפחות לא מושלמות – והאם לא מדובר בכולנו? – יכולות לתמוך בילדה או בילד באפקטיביות, בזמן אחת החוויות הנוראיות ביותר בחייהם.

ספרים נלווים: