טרילוגיה של גוף, נפש ורוח

מתוך הספר: איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו?

הגוף – הוא אותו גוף פיזי מוכר, "הסלב הידוע" מבין השלושה, אותה מכונת-על משוכללת שבה טריליוני תאים ועוד מספר בלתי נתפס (מלא מלא מלא אפסים), של פעולות ביוכימיות מתבצעות בה בכל רגע ורגע על מנת לוודא את המשך קיומה של המכונה האנושית, ללא ידיעתנו וללא עזרתנו, וטוב שכך. למה? כי לרוב, היכן שאנו כן מעורבים במודע (תזונה והזנה, אורח חיים...), אנחנו די מפקששים ומצליחים לחבל לעצמנו ובעצמנו, גם אם אנחנו לא רוצים או לא מתכוונים לעשות כך.

הנפש – היא מערך המחשבות, התפיסות והרגשות שלנו, מי שהננו בקיום הזה, מי שאנו תופסים את עצמנו בחיים האלו, הן במערך התודעתי והן במערך הרגשי. גם הנפש היא כבר "סלב" במחוזותינו, אבל די חדשה כי "הפריצה הגדולה שלה" קרתה רק לפני כמאה שנים, אי שם בסוף המאה ה-19, בעיקר בזכות עבודתו פורצת הדרך של זיגמונד-שלמה היהודי הווינאי, המוכר יותר בעולם בשם פרויד. אותה נפש שלנו חולקת עם הגוף הפיזי את אותו תאריך תפוגה – כשהוא יחדל, גם היא תחדל. שניהם זמניים. שניהם חולים באותה "מחלה סופנית" שחולים בה כל בני האדם – מהרגע שנולדים, מתחילה הספירה לאחור ואין יוצאים מן הכלל.

הרוח – היא ילדת העידן החדש, "הבחורה החדשה בשכונה", לפחות בזו של החברה המערבית הנאורה והמפותחת טכנולוגית, כי בתרבויות עתיקות בכל רחבי העולם היא דווקא כיכבה ודי בגדול, עם לא מעט כבוד והערכה. משחר האנושות ניסו להגדיר את אותו חלק נצחי-אלמותי שמצוי בכל אחד מאיתנו, והוא זכה ללא מעט שמות – רוח, נשמה, ניצוץ אלוהי, האני הגבוה ועוד. בספר זה נקרא לו בפשטות, הרוח. אין ספק שזה החלק מבין השלושה שקצת יותר מסובך להסביר אותו או להכיר בו, מאחר שבני המזל שזכו לחוות אותו בפועל ולקבל הוכחה שיש משהו שנשאר מאיתנו אחרי שאנו עוצמים את עינינו ונופחים את נשמתנו, הם אותם אלו שמתו מוות קליני, כלומר – מתו ["וישוב העפר על הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל האלוהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז)], ואז חזרו.

לאן המרכבה באמת נוסעת?

ישנו דימוי עתיק על מערכת היחסים בין שלושת החלקים, המדמה את האדם למרכבה נוסעת, כאשר המרכבה והסוסים הם הגוף הפיזי, העגלון הנוהג הוא הנפש, ובתוך המרכבה מסתתר נוסע סמוי. בסוסים ובמרכבה, הגוף הפיזי, יש לטפל על מנת שייסעו בצורה המיטבית – מזון, שתייה, מנוחה, ניקיון ותחזוקה. לעגלון, הנפש, יש גם צרכים פיזיים וגם מחשבות, רגשות, רצונות וצרכים (מודעים ולא מודעים), הוא הנהג של המרכבה והוא זה שמחליט להיכן נוסעים. או לפחות ככה הוא חושב. למה? כי מי שבעצם שולט בלאן נוסעים הוא הנוסע הסמוי ואליו, העגלון בכלל לא מודע. לאותו נוסע סמוי יש יכולת לשתול בראשו של הנהג מחשבות, וכך הוא משדר אליו את היעדים שאליו הוא עצמו רוצה להגיע. אך גם כשאותם יעדים משודרים מהנוסע הסמוי לאותו עגלון, והוא חווה אותם כמחשבותיו שלו, לא תמיד זה עובד לנוסע הסמוי והעגלון לא בהכרח יגיע לאותם יעדים או יגיע אליהם בזמן הנדרש, כי אולי פתאום בא לו לעצור בבית שיכר מאחר שהדרך משעממת או מלאה בורות או גבשושיות והקפיצות מחרפנות אותו? כי אולי הוא פוגש בקבוצה מעניינת של אנשים שנוסעת למקום אחר ובא לו להצטרף אליהם? או כי אולי הוא נתקל בדרך בבחורה יפה שמסובבת לו את הראש והיא בכלל נוסעת לכיוון ההפוך? הבנו את האנלוגיה, נכון? יש פה שילוב של רצונות סמויים וגלויים שלפעמים מתחברים ולפעמים לא קשורים זה לזה.

נתחיל ברגשות והתחושות שלנו, אחד הדברים הכי חשובים בהוויה שלנו ומכאן החשיבות העצומה למודעות אליהם: מה אנחנו באמת מרגישים? מתי? עם מי? איפה? ומדוע בכלל אנחנו מרגישים כך?. הרגשות שלנו נעים על הסקאלה שבין הרגשות הקלילים והמגניבים כמו שמחה, אושר, אומץ, ביטחון, שלווה, שייכות, קבלה, שביעות רצון, אמונה, חמלה, אכפתיות, זרימה או נדיבות ועד לרגשות הקשים והמאתגרים יותר כמו עצב, פחד, גועל, בושה, מסכנות, כעס, עייפות, חוסר אונים, שעמום, שחצנות, כאב או היסוס. גם לתחושות שלנו, להן יש ממש ביטוי פיזי-חושי, יש סקאלה שלמה שנעה מתחושות נעימות לגוף כמו עליצות, הקלה, התרגשות, קלילות, רעננות, התפעמות, להט, השתוקקות, פתיחות או פליאה ועד לתחושות לא נעימות לגוף כמו בלבול, בהלה, תדהמה, מחנק, ניתוק, עצבנות, זעף, רעד, סחרור, ערפול, הלם או כיווץ. כשאנחנו מרגישים או חשים רגשות ותחושות שנעימים לנו, זה סימן שאנחנו בדיוק היכן שאנחנו אמורים להיות ברגע נתון זה. יכול להיות שהדיוק של אותו מצב, אירוע, מפגש או מיקום ישתנה בעוד דקה או שבוע או חודש או שנה, אבל נכון לרגע נתון זה, אותו מצב, אירוע, מפגש או מיקום הוא נכון ומדויק עבורנו מהסיבה הפשוטה שהוא גורם לנו להרגיש טוב. ההרגשה הטובה היא הסימן. לעומת זאת, אם אנו מרגישים או חשים תחושות או רגשות לא נעימים, יש סיפור מאחורי השלילי הזה. הסיפור יכול להיות או משהו שאנחנו מודעים לו או משהו שאנחנו לא מודעים לו, אבל תהיו בטוחים שיש סיבה למה אנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים, מאחר שהרוח, הגוף והנפש משתפים כאן פעולה. לתחושות ולרגשות הלא נעימים שאנו מרגישים וחווים יש בעצם שני תפקידים: האחד, לסמן לנו שעלינו לבצע בחירה בין שתי אפשרויות: לטפל במצב ולפעול על מנת לשנות אותו, או ללכת משם. התפקיד השני של התחושות והרגשות הלא נעימים הוא לשמש פנסים שמפנים פנימה.הפנסים האלו מאירים את היבטי הנפש שלנו שזקוקים להתייחסות, היכן אנו צריכים לטפל בעצמנו. לרוב אלו היבטי הנפש שלנו שבאים לידי ביטוי בפחדים, בכעסים ובכאבים שלנו, שהם תולדה של הביוגרפיה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו.

אתן כמה דוגמאות להמחיש נקודה זו:

אנו פוגשים באדם מסוים, בנסיבות אישיות (חבר, בן זוג, מורה) או מקצועיות (בוס, קולגה, לקוח) וכיף לנו איתו ונעים לנו איתו. הוא גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו. יום/שבוע/חודש/שנה אחרי, אותו אדם בוגד בנו או פוגע בנו עמוקות. מה זה אומר? שלא היינו צריכים בכלל לפגוש אותו? "חבל שהאיש הנוראי הזה נכנס לחיינו"? ממש לא. התפקיד הראשון של התחושות והרגשות הלא נעימים מדבר על הבחירה שאנחנו צריכים לעשות – האם אנו בוחרים לטפל במצב ופועלים לשינויו על-ידי שיחה תקיפה עם אותו גורם פוגעני או נקיטת פעולה כזו או אחרת (דיווח, תלונה, פנייה לקבלת עזרה מקצועית), או האם אנו בוחרים ללכת משם בכך שאנו מפסיקים להיפגש עם אותו אדם ומוציאים אותו מחיינו? או אפילו בוחרים גם וגם? התפקיד השני של התחושות והרגשות הלא נעימים הוא לשמש פנסים שמכוונים פנימה, ובדוגמה הזו, הפגיעה עצמה היא נקודת מפנה בחיינו. הפגיעה היא הזדמנות ללימוד עצמי, לזיהוי, להיזכרות ולניקוי היבט פגוע בתוכנו על-ידי הכרה בו, ניקוי המטען הרגשי הנלווה אליו ומשם שינוי, צמיחה והתפתחות אישית בזכות אותו "מניאק שפגע בנו" וזו בעצם "טובתנו הנעלה" – הדבר הטוב שבכל זאת יצא לנו בזכות הדבר הרע שקרה לנו.

אדם מסוים גורם לנו לתחושת מחנק ועצבנות כל פעם שאנחנו נמצאים לידו. בושם מסוים שמישהו משתמש בו גורם לנו כל פעם שאנחנו מריחים אותו לתחושת כיווץ או גועל. מצב מסוים שחוזר על עצמו שוב ושוב בחיינו תמיד מכעיס אותנו או גורם לנו להרגיש חסרי אונים (ביקורת תמידית של הורה, חוסר כבוד או נימוס בסיסי של שכן או מכר, יהירות ושחצנות של קולגה בעבודה או אלימות מילולית של קרוב משפחה), מקום מסוים שאנו מגיעים אליו או עוברים בו באופן קבוע גורם לנו לבלבול או לניתוק, מזון מסוים שממש מגעיל אותנו וגורם לנו לרעד בגוף. יש אין ספור רגשות ותחושות שאנו חווים במהלך היומיום, והשליליים שבהם מספרים לנו סיפור.

איך בעצם נדע מי מספרת לנו את הסיפור? איך נדע מי היא זו שמכוונת אותנו, הנפש או הרוח? והאמת היא שלרובנו יהיה קשה עד בלתי אפשרי להפריד בין הנפש לרוח, כי הנפש היא בעצם בבואה של הרוח ושל הדברים שאותה רוח באה לחוות דרכנו, להתנסות בהם, ללמוד אותם, לבטא עצמה דרכם וליצור אותם בעולם החומר הפיזי הדחוס. הנפש היא הרשות המבצעת של הרוח, אותו נהג עגלון מאנלוגיית המרכבה והנוסע הסמוי, והן שלובות זו בזו. מכיוון שהנצחית לוחשת והזמנית טובעת בים של מחשבות (שרובן שליליות), אולי לא נדע מי מהן מספרת לנו עכשיו את הסיפור, אבל תכלס, במבחן המציאות, זה לא באמת משנה מי מנסה להגיע לתודעה שלנו באמצעות התחושות והרגשות הלא נעימים שלנו, כל עוד אנחנו מקשיבים לסיפור ופועלים בהתאם על מנת שנוכל לחזור לתחושות ולרגשות הטובים ולמקום שהוא יותר מדויק לנו ולהתפתחות שלנו.

"וואי, איזה חלום מטורף היה לי!"

הרוח החכמה והתבונית שלנו יודעת להעביר לנו מסרים גם דרך החלומות שלנו. בתוך המגוון הרחב של אירועים, מצבים, סיוטים, אנשים (חיים או מתים), מקומות או טראומות שמופיעים לנו בחלומות, ניתן למצוא גם מסרים, פתרונות והכוונות מהרוח למצבים שעימם אנו מתמודדים, או מדחיקים, כשאנו ערים ומודעים. את רוב החלומות אנחנו לא זוכרים, או זוכרים במעומעם או שוכחים בדקות שלאחר היקיצה. לעומתם, יש את החלומות שלא עוזבים אותנו, את החלומות העוצמתיים שאנו רואים בבירור גם במרחק של זמן רב, את החלומות שאנו זוכרים לפרטי פרטים ויש סיבה למה הם נשארים איתנו.

כמה מילים על חלומות והניסיונות הרבים לאורך ההיסטוריה לפענח ולפצח את משמעותם ותפקידם. התרבויות העתיקות ראו את החלום כנושא מסר, נושא חוכמה, ולכן ייחסו אותו לאלים. גם בתנ"ך, כשפרעה פונה אל יוסף שיפרש את חלומו, יוסף עונה: "בלעדַי אלוהים יענה את שלום פרעה" (בראשית מא, טז), כלומר, בפרשנות עממית עכשווית הוא אומר לו – עזוב אותי, אני לא פונקציה בכלל בסיפור, מי שפותר את החלומות הוא אלוהים. הפסיכיאטר השווייצרי קרל גוסטב יונג (היה תלמידו המוכר של פרויד ואז חתך ממנו עקב חילוקי דעות מקצועיים), שחקר את החלומות שנים רבות, דווקא הסכים עם התרבויות שאנו מכנים אותן "פרימיטיביות" והיה משוכנע שהחלום הוא סיפור עם היגיון, טעם ואפילו תכלית. יונג טען שההכרה החלומית מייצגת דרגה גבוהה וכוללת יותר מאשר ההכרה המודעת (בניגוד להנחה שההכרה המתקיימת בתוך החלום נחותה מההכרה המודעת). פרויד לעומתו ראה בחלום תוצאה סיבתית של הדחקה. אנרגיות מודחקות של כל מיני דחפים ומסרים אסורים שלא קיבלו ביטוי בחיי היומיום ושצריכים להיפלט בדרך כלשהי. מבחינתו, שוטר המוסר הפנימי פשוט

משחרר קיטור באמצעות החלומות. אוסיף שהפסיכולוגים וחוקרי המוח שעוסקים יותר בפן הביולוגי-פיזיולוגי של המוח (המוכח מדעית, שניתן לתצפות ולמדידה), לא ממש מסכימים על הגדרה אחת ל"מהו תפקיד החלום?" מאחר שהפסיכולוגים מתייחסים לחלום כתופעה נפשית ולא כתופעה ביולוגית –האני (החלק המטפיזי), הוא זה שחולם ולא המוח (החומר האפור הפיזי), וכל מה שקשור ל"אני" לא באמת ניתן לבחינה או להוכחה מדעית כמו לדוגמה תנודות מקריות בעצבי המוח או תנועות של גלגל העין. לסיכום הסקירה ההיסטורית המתומצתת נוכל להגיד שאת החלק שגרם לאנושות לייחס את החלומות לאלים (חלום היודע עלינו משהו שאנחנו לא יודעים ומקורו באיזושהי תודעת על שאיננה חלק מחלקי הנפש שלנו), לא ניתן להוכיח מדעית ושגם המדענים מסכימים שבכל הקשור לחלומות, ועם כל הגילויים הרבים עד כה, עוד רב הנסתר על הגלוי.

המידע, המסרים, הפתרונות או ההכוונות שהרוח מעבירה אלינו דרך החלומות, עוברים בצורה שהיא מאוד סימבולית (לאו דווקא ישירה), ומאוד אינדיבידואלית. לדוגמה – אם מופיעה לנו בחלום מכונית מסוימת, בצבע מסוים, המשמעות של אותה מכונית עבורנו (התקדמות בדרך) זו לא אותה משמעות שתהיה לאדם אחר על אותה מכונית בדיוק (שפע, חופשה או הנאות החיים). אפילו צבע המכונית יכול להיות סופר משמעותי עבורנו ושולי עבור אדם אחר. המשמעויות של החפצים, המקומות, האירועים או האנשים שמופיעים לנו בחלומות קשורות לביוגרפיה האישית של כל אחד מאיתנו, למערכת האמונות שלנו ולמסקנות שהסקנו מאירועי החיים שחווינו. אולי יש לנו היסטוריה עם אותו אייטם שהופיע לנו בחלום ומשם יגיע הרמז לפתרון או למסר ולהכוונה עצמם. גלים המתנפצים על סלעים שמופיעים בחלום יכולים להיות סמל לפחד מהתרסקות, סמל לסיומו של מסע ארוך, סמל לעוצמה או סמל לסוג של שחיקה איטית. אדם שאנחנו מכירים המופיע בחלום יכול לייצג עבורנו גבורה, טיפשות, אהבה, פחדנות או נתינה, בהתאם למה שאנחנו חושבים ויודעים עליו. בהתאם למה שהוא עבורנו.

לסיכום סעיף החלומות כאמצעי להעברת מידע מהרוח, אנחנו לא באמת נוכל לדעת בוודאות של 100% מי האמון על מסר מסוים שאנו מקבלים בחלום – האם אלו היבטים של הנפש הזמנית או של הרוח התבונית-נצחית, אולם אם מדובר על מידע שלא עוזב אותנו, מראה שנותר חד וברור במוחנו, או רעיון שלא מרפה וטורד את מנוחתנו, בהחלט יש לו תפקיד והוא נועד לעזור לנו להגיע למחוז חפצנו. אפשר לנסות להיות קצת יותר אקטיביים ולשאול שאלה לפני שאתם הולכים לישון. הרבה פעמים התשובות מגיעות בחלומות והן יכולות להפתיע אתכם. נסו, אין פה מה להפסיד, רק להרוויח.

☼

קרל יונג:

 "בתוך כל אחד מאיתנו קיימת ישות אחרת שאין אנו מודעים אליה.
היא מדברת אלינו באמצעות חלומותינו וגורמת לנו להבין כי היא שונה לחלוטין מן המושג שיש לנו אודות עצמנו."