יומן סרטן, חלק ב': "אני חולה סרטן"

מתוך הספר: בשיטת החתול 

בסופו של החלק הראשון של היומן, איצי באר בדרכו לאשפוז בבית החולים על מנת לקבל אישור לחששות הכבדים שקיננו בו.

סוף ינואר 2002 – אשפוז במחלקה פנימית

בבית-החולים אני מופנה לחדר המיון. למרות השעה המאוחרת, ההמולה והצפיפות שם רבות. אני מציע לרבקה לנסוע הביתה, שכן היא מחכה בחוץ ללא תועלת ממשית. היא מקבלת את הצעתי בסוג של הקלה מסוימת. אנחנו נפרדים בחמימות והיא נוסעת לדרכה.

צוות חדר המיון בוחן את התיק הרפואי שלי, ולאחר כמה בדיקות נוספות מחליט לאשפז אותי במחלקה פנימית ה'. למרות שציפיתי לזה, עוברת בי איזושהי תחושת הפתעה. אני, שמעולם לא הייתי חולה בשום מחלה רצינית ולא אושפזתי בבית-חולים, הופך בן רגע לחולה המאושפז במחלקה פנימית. ואם לא די בכך, לא מאשרים לי ללכת בכוחות עצמי למחלקה, אלא עובד סיעודי מתעקש להסיע אותי למחלקה בכיסא גלגלים. באותו הרגע אני הופך לחולה שאינו עצמאי הנזקק לשירותי "הסעה" ממקום למקום.

במחלקה מחכה לי מיטה ועליה מצעים נקיים ופיג'מה. אני נכנס למיטה, עייף מתלאות היום המטורף הזה, ומצפה לשינה בריאה שתשכיח ממני קצת את נתיב הייסורים שאני עובר לאחרונה.

סדר היום בבית-החולים קבוע ונוקשה. בשעה שמונה בבוקר בערך - ארוחת בוקר. לאחר מכן מנקים את החדר, ואחרי כן נכנס אח או אחות כדי למדוד חום, דופק ולחץ דם. לאחר הבדיקות מגיע זמנו של ביקור הרופאים, טקס בעל סגנון קבוע משל עצמו: בראש צועד מנהל המחלקה משל היה אימא אווזה, אחריו צועדת הרופאה הבכירה האחראית לאגף, ואחריהם משתרכים כל הרופאים הזוטרים, האפרוחים. מנהל המחלקה עוצר על יד המיטה בצד הקרוב לרגלי החולה, הרופאה האחראית לצידו, ובמקום שנשאר מסתדרים הרופאים הזוטרים. במצב זה, כשהחולה שוכב במיטה ומסביבו הצוות הרפואי, רובו חמור סבר, נערך דיון מקצועי על מצבו.

כבר בביקור הרופאים הראשון, למרות שלא הבנתי שום מונח מהמינוחים הרפואיים, קלטתי משפת גופם ומהבעת פניהם שמצבי אינו מזהיר. הפנמתי כל הרמת גבה או מבט דואג למשמע תוצאות 
בדיקה זו או אחרת. כל אלה הצטרפו לתמונה מדאיגה יותר ויותר בקשר למצבי, אך למרות זאת כל הזמן קיננה בי התקווה והאמונה שיהיה בסדר - אני הרי בריא באופן בסיסי והמצב לא יכול להיות ממש גרוע.

לאחר ביקור הרופאים הראשון נערכה לי סדרת בדיקות כלליות, דם, שתן וכיו"ב. התחלתי אט אט ל"התאקלם" בבית-החולים. בעזרת הטלפון הנייד היה לי קשר טלפוני רצוף עם רבקה ושאר בני המשפחה. השמועה שאושפזתי עשתה לה כנפיים ומבקרים רבים התחילו להגיע. רבקה הביאה לי מכשיר רדיו נייד. בספר הצטיידתי בעצמי והמבקרים הביאו לי ספרים רבים אחרים, כך שחומר ספרותי לא חסר לי.

בחדר עשיתי שיפור עמדות, ועברתי מאמצע החדר למיטה הקרובה לחלון. ערכתי היכרות עם כמה מהחולים והתיידדתי עם אחדים. אכלנו יחד והעברנו את הזמן הפנוי שהיה לנו בשפע, בשיחות היכרות ומאוחר יותר גם בוויכוחים פוליטיים. יחד יצרנו מעין פרלמנט בחדר האוכל של המחלקה. ישבנו שעות ודיברנו ומצאנו גם כוחות לספר בדיחות ולצחוק. בכלל, נוצרה בינינו איזו אחווה ואווירה נוחה, משל היינו בבית-הבראה. בהדרגה הכרתי גם את צוות הרופאים והאחיות, ועם חלקם נוצרו יחסים יפים שהקלו עליי בהמשך.

בדיקות נוספות

יומיים עברו. בשעת אחר צהריים הגיע אחד הרופאים וביקש לעשות לי בדיקה לא נעימה כהגדרתו, או במילים פשוטות - לדחוף לי אצבע לתחת. לא הבנתי אז את הצורך והוא גם לא נטה להסביר לי. הבדיקה עצמה ארכה זמן קצר מאוד והרופא נראה מרוצה, כאילו מצא את מה שחיפש.

(הבדיקה שהרופא עשה הינה בדיקה רקטאלית שמטרתה היא לברר האם יש שינויים ברקמת בלוטת הערמונית. גושים בבלוטת הערמונית, בניגוד למרקם הנורמאלי של הבלוטה, מעלים חשד שלנבדק יש סרטן ערמונית).

ביום שלאחר מכן נשלחתי לבדיקת CT. הרופאה האחראית באגף שבו אושפזתי היא אישה מרשימה ששמה ד"ר א'. יצרתי איתה קשר טוב, במיוחד בגלל רצוני להבין מה בדיוק יש לי, למרות שבגדול כבר ידעתי כמעט בוודאות.

למחרת היום, לאחר קבלת הפענוח של בדיקת ה-CT, היא הזמינה אותי לשיחה. ביקשתי מרבקה שתבוא איתי והזהרתי אותה שאנו צפויים לחטוף את מהלומת חיינו. רבקה אמרה לי כל הזמן שאני נסחף וסירבה להאמין שזה אכן זה...

בשורות רעות

אנו מגיעים למשרדה של הרופאה והיא, ברגישות ראויה לציון, מסבירה שמה שיש לי זה סרטן הערמונית עם גרורות בעצמות. היא ממשיכה ומסבירה לנו שהדבר הטוב בסוג הזה של הסרטן הוא שהטיפול קל יחסית וניתן לחיות עם זה, לעיתים לאורך שנים. היא מציעה לי להתחיל מייד בטיפול הורמונאלי וקובעת לי תור לאונקולוג, ד"ר בשאם. בנוסף היא מסבירה לנו שיש לבצעביופסיה של הערמונית, כדי לוודא שהדיאגנוזה אכן נכונה וכן כדי לקבל מדד על חומרת המצב.

יצאנו ממנה עם דמעות בעיניים. הייתי מבולבל לגמרי. מי יודע איך אוכלים את הדבר הזה?

עברתי לפאזה חדשה ומאיימת בחיי  – אני חולה סרטן.

יש קושי רב לעכל את העובדה הלא-נעימה הזאת. המחלה הזאת הייתה תמיד אצל מישהו אחר. פרץ של רגשות היה תוקף אותי כששמעתי בעבר שמישהו קרוב חלה במחלה. עיקרן של רגשות אלו היו צער, רחמים והבנה שאותו אדם אולי ימות בקרוב. מעולם לא העליתי בדעתי שגם אני יכול להיות חולה סרטן. עד היום, בתת-ההכרה, אני בכלל בריא.

כעסתי על רופא המשפחה ד"ר סולן. לא רק שכשל בזיהוי המחלה בזמן, חשב שאני מתחזה ולא העלה בדעתו לעזור לי לקצר את משך ההמתנה לבדיקות, יותר מכול הכעיסה אותי ההרגשה שהוא נטע בי, לאורך כל הדרך, שאני בריא, ובזאת הרדים את חושיי והביא אותי למצבי הנוכחי.

ההודעה למשפחה הקרובה

ידענו שצריך להודיע למשפחה. רבקה התלבטה מתי ואיך להודיע להוריה. הם היו בנופש בים המלח והיא חששה להודיע להם בטלפון. האצתי בה להודיע להם מחשש שייוודע להם הדבר ממקורות אחרים ותהיה לנו אי נעימות גדולה. רבקה צלצלה אליהם ולקרובים נוספים. בערב הודעתי גם לדרור, שותפי במחלבה.

רבקה לקחה על עצמה להודיע לילדים. לאמיר, שהיה באותו זמן כמה חודשים לפני גיל שלוש-עשרה, סיפרה כשהסיעה אותו מתחנת הרכבת בנהריה אחרי אימון כדורגל. הוא היה המום, פרץ בבכי ומייד החל, בדרכו המיוחדת, לברר פרטים מעשיים: האם אני הולך למות? כמה זמן נשאר לי לחיות? האם בכלל יש סיכוי שאבריא? הנושא לא היה זר לו, היה לו חבר קרוב שאביו נפטר זמן לא רב קודם לכן מסרטן קטלני. הוא ידע גם שאמי, סבתא שלו, נפטרה מסרטן אלים וכנראה גם עובדה זו לא תרמה לשלוות רוחו. רבקה ואמיר באו אליי לבית-החולים והסצנה שהתרחשה שם נחרטה בזיכרוני ולא תימחה ממנו עד יומי האחרון (באותו זמן חשבתי שזה אולי לא כל כך רחוק). הוא התקרב אליי חיוור והתחיל לחקור גם אותי, כדי לאמת את המידע שכבר קיבל מרבקה, עד כמה המחלה חמורה, האם היא התגלתה בזמן, האם אני הולך למות ושאלות דומות. עשיתי מאמץ להיראות רגוע ולהרגיע גם אותו כמיטב יכולתי, ואף ייפיתי קצת את המציאות. זה לא היה הגיוני ולא אנושי להפיל עליו את האמת המוחלטת, ולכן הצגתי בפניו מצג שאז נראה לי במידה מסוימת כמצג-שווא. חיבקתי אותו והסברתי לו שהמחלה התגלתה בזמן ויש סיכוי טוב שאבריא ממנה.

אור, בננו הגדול, היה אמור באותו זמן לחזור הביתה מחוג סיור, שבו הוא שימש כמדריך. כשחזר רבקה סיפרה גם לו. גם הוא היה כמובן המום. בהתאמה לאופיו, הוא היה מאוד נבוך ולא ידע באותו רגע איך לנהוג ומה לשאול. לאט לאט הוא התאושש והחל לאסוף את המידע הדרוש לו. גם היום הוא יודע שהמצב אינו פשוט, אך אינו מרבה לשאול. המידע שברשותו מספק אותו וכך זה נוח גם לנו. פעם אחת הוא ציין באוזניי שאת כל המידע על מצבי הוא מקבל מהקשבה לשיחותינו. שאלתי אותו אם חסר לו מידע, ולמרות שענה שלא, השתדלתי לעדכן אותו במצב ככל שיכולתי. הרגשתי שזה תורם ליחסים בינינו ויוצר תחושה של שותפות ואינטימיות.

בת-אל בתנו הייתה באותו זמן בטיול של כמה ימים מחוץ לבית. רבקה החליטה להניח לה לסיים את הטיול בנחת ולספר לה לכשתחזור.

גם כיום נושא המחלה עולה אצלנו במשפחה באופן חופשי ונטול עכבות וכמעט ללא מבוכה כמו כל נושא אחר. הילדים שואלים בעיקר שאלות טכניות, על התרופות והטיפולים האחרים, על סוג הסרטן וכדומה. עם זאת, לא עולות השאלות הקשות הנוגעות לסיכויַי לשרוד או לתוחלת החיים הצפויה לי.

את המשך סיפורו של איצי באר תוכלו לקרוא בספר בשיטת החתול

יומן סרטן, חלק א' – החבל מתחיל להתהדק

לקריאה נוספת: