"יש ביטוי באנגלית: 'If life gives you lemons, make lemonade'"

מתוך הספר: פרפרים חופשיים במגוון צבעים

נשואה + 4 ילדים בוגרים, ילידת ארצות הברית (השפה העברית עדיין קשה לי). אדריכלית.

הייתי בת 49 כשהתגלה אצלי הסרטן. שנה לפני כן עברתי ניתוח כריתת רחם בגלל מיומה. בארצות הברית עושים ממוגרפיה מגיל 40 וכך נהגתי גם בארץ. באותה שנה הייתי עמוסה בעבודה והייתי בלחץ רב, וככה שכחתי לעשות ממוגרפיה. ב-2010 החלטתי לעשות ממוגרפיה בבית החולים מאיר בכפר סבא, שם עובד בעלי כרופא פלסטיקאי. לא היו לי חששות, כי אין אצלי היסטוריה משפחתית של סרטן שד. הייתי בבריאות טובה, והתייחסתי לממוגרפיה כמו לבדיקה אצל רופא שיניים, בדיקה שגרתית.

אחרי הממוגרפיה עושים לי תמיד אולטרה-סאונד ותוך כדי הבדיקה הרופאה אמרה לי: "אני רואה משהו ואנחנו צריכים לעשות ביופסיה ומייד". אני חושבת שקיבלתי יחס של VIP כי בעלי הוא מנתח פלסטי במאיר. קראו לבעלי וגם לכירורג שד. ראיתי על הפנים שלהם שמשהו לא טוב. עשו לי ביופסיה בלי אלחוש, כאב לי אבל התחלתי לפחד. הכול קרה מהר מאוד, לפני עשרים דקות הייתי ללא דאגה ופתאום אני בגיהינום. זה היה יומיים לפני ט' באב. אני אישה דתייה וכל שנה אני צמה, אבל לא הולכת לבית כנסת. באותה שנה צמתי והלכתי לבית כנסת, ישבתי בפינה פרטית והתפללתי חזק. התפילה עזרה לי והתחושות הרעות והפחד פחתו.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

בשעה 2 אחר הצהריים בעלי חזר הביתה ובישר לי: "זה סרטן שד". זה לא קל להיות גם בעל וגם רופא במצב כזה. הוא קיבל את כל התוצאות שלי והביא אותן הביתה. בכיתי הרבה. קראתי את הפרק הראשון בספר יהושוע. יהושוע פחד לצאת למלחמה, למרות שהקדוש ברוך הוא אמר לו שלוש פעמים: "אני איתך", ועדיין הוא פחד. זה נתן לי להבין שגם אני יכולה להיות בפחד. אחרי יומיים עשיתי MRI וגילו אצלי גידול נוסף. אמרו לי שסוג הסרטן שהתגלה אצלי נמצא אצל 10% מהנשים החולות.

לפי התוצאות היה עליי לעבור כריתה מלאה כי הגידולים היו רחוקים אחד מהשני. הניתוח נקבע לעוד עשרה ימים, ולא היה לי מספיק זמן לעכל. זה קרה מאוד מהר. היו לנו כרטיסי טיסה לארצות הברית ואני ביטלתי את הכרטיס שלי. הילדים טסו בלעדיי לסבתא וסבא לארצות הברית. הימים של ההמתנה, בין הניתוח ועד לקבלת תוצאות הבדיקה הפתולוגית של רקמת השד, היו הימים הכי קשים בחיים שלי. עד אז לא סיפרתי להורים שלי, אבל אז בעלי לחץ שעליי לספר וסיפרתי. אימא שלי היא אישה נפלאה. היא באה לארץ להיות איתי ולתמוך בי. היא אישה חזקה (היא ניצולת שואה).

מאוד פחדתי מהתפשטות הסרטן. בגלל שעשיתי כריתה מלאה לא הייתי צריכה לקבל כימותרפיה ולא הקרנות, רק טיפול תרופתי שאני לוקחת עד היום ולמשך 10 שנים. בהתחלה התרופה לא התאימה לי וגרמה לי לתופעות לוואי לא נעימות, אבל החליפו לי תרופה והכול בסדר. אחר כך החליטו גם לנתח ולהוציא את השחלות. לפני כמה חודשים היה לי ניתוח להחלפת ירך, שכן העצמות שלי נחלשו בגלל התרופות שקיבלתי. התרופות שאני מקבלת עכשיו שומרות עליי ואני מרגישה מוגנת. אפשר לקבל ירך חדשה, אבל אי אפשר לקבל חיים חדשים. תודה לאל, עכשיו אני בסדר.

בשנה הראשונה לא דיברתי על זה שהיה לי סרטן שד. בדיעבד אני חושבת שלא עשיתי נכון. חייתי שנה שלמה בתחושות של פחד. חוץ מהמשפחה הקרובה שלי, לא הייתה לי תמיכה. אני לבד בארץ, כל משפחתי נמצאת בארצות הברית. אני דאגתי לכולם סביבי ורק לעצמי לא דאגתי, חייתי בפחד.

באותה שנה הייתי אמורה לחגוג יום הולדת 50 ופספסתי את זה. שנה אחרי זה, יומיים לפני ט' באב הזמנתי את החברות שלי מכל הארץ, 70 נשים, לבוא לביתי. אמרתי להן שזו הזמנה עם לימונים. אמרתי להן שפספסתי את היום הולדת 50 שלי בגלל שהיה לי סרטן שד. אף אחת מהחברות שבאו לא ידעה. באותו פורום אמרתי שאני רוצה לייסד קרן שתיקרא: "קרן לימונדה". למה לימונדה? באנגלית יש ביטוי ידוע: "IF LIFE LIVES YOU LEMONS, MAKE LEMONADE". הרעיון שלי היה להקים קרן עבור נשים שיש להן סרטן שד וזקוקות לעזרה. הקרן תעזור לכל הנשים: יהודיות, ערביות, נוצריות, לא חשוב מה המוצא. אם אישה זקוקה לעזרה, אנחנו ניתן לה אותה. הנשים שנכחו באירוע נרתמו ברצון לרעיון ולשיתוף פעולה.

ייעדנו את הקרן לעזרה כספית ואני מגייסת את הכסף מהארץ ומחו"ל. יש לנו מספיק כסף לעזור לכל מי שזקוק לעזרה. שבע שנים חלפו מאז שנוסדה הקרן, ולא היה מצב שבו מישהי פנתה אלינו לעזרה ולא היה לנו כסף לעזור לה. אנחנו נותנות מענק לכל מי שמבקשת. הנשים צריכות לעמוד בשלושה קריטריונים: 1) עליהן להיות בשנה הראשונה לאחר האבחון והטיפולים. 2) הן חייבות להיות אזרחיות מדינת ישראל. 3) הן חייבות להוכיח שהן באמת זקוקות לעזרה הכספית.

נפגשתי עם הרבה עובדים סוציאליים בכל הארץ והם יודעים שאנחנו הכתובת לנשים עם סרטן שד שזקוקות לתמיכה כספית. העובדים הסוציאליים מפנים אלינו את הבקשות. אנחנו הכתובת לעזרה כספית, אנחנו יכולות להשיג כסף. היה לנו מקרה של ניצולת שואה שרצו לגרש אותה מהדירה כי לא היה לה כסף לשלם שכר דירה. קיבלנו תרומה של 15,000 ש"ח ועזרנו לה להישאר בדירה. זה ממש ניסים שהקדוש ברוך עושה לנו, ויחד עם המאמץ שלנו, אנחנו עוזרות למי שצריכה עזרה.

המראיינת: "את אמרת שהזמנת 70 נשים לחגוג את היום הולדת המאוחר שלך, האם זה היה השלב שבו הקמת את הקרן?"

כן. זה היה באירוע הזה. זה היה רעיון שלי. לפני כן יצא לי להיפגש עם עובדת סוציאלית בבית החולים מאיר איפה שבעלי עובד ושאלתי אותה: "האם לדעתך צריכים עמותה כזו וקרן כזו פה בישראל?" בארצות נאורות רבות, כולל ארצות הברית שמשם אני באה, יש התארגנויות כאלה. חשבתי שקרן כזו תעזור לנשים שנמצאות בתקופה של לחץ ובטיפולים לדאוג לתשלומים (חשמל, מים וכו') ואפילו לעזור באוכל לילדים. צריך לעזור לנשים בתקופה הזאת. נשים צעירות צריכות לפעמים בייביסיטר אם יש להן ילדים קטנים כדי לנסוע לטיפולים. גם הבעל מפסיד ימי עבודה, ואם יש להם עסק עצמאי, החיים ממש משתנים.

המראיינת: "אתם נותנים את התמיכה?"

אנחנו נותנים מענק חד-פעמי לפי הקריטריונים שאמרתי. כל חודש יש לנו פגישה עם עובדים סוציאליים ואנחנו דנים בבקשות לעזרה. יש מתנדבות שמכינות אוכל. היה לנו מקרה של אם חד-הורית שעברה טיפולים מאוד קשים ולא יכלה לדאוג לאוכל לבת הקטנה שלה. מתנדבות הביאו לה קרטון עם אוכל כל יום שישי לכל השבוע במשך שנתיים. לי ברוך השם הייתה תמיכה מהמשפחה והמצב הכלכלי שלי בסדר. אני לא רוצה שנשים יסבלו בתקופה הקשה שהן עוברות.

נשים צריכות להשקיע בהחלמה. היו גם גברים שקיבלו עזרה כספית. חשוב לי שיהיה לנו מספיק כסף לעזור לכל מי שפונה אלינו בתקופה קשה זו.

המראיינת: "כל קבוצות התמיכה שיש, הן לתמיכה, אבל לא לתמיכה כספית".

הכי קשה זה לגייס כסף.

המראיינת: "איך אתן מגייסות כסף?"

עם הרבה מאמץ. יש לנו דף facebook וניוזלטרים, ואנחנו עושות אירועים ונעזרות בכל מיני דרכים לגייס כסף. זה לא קל. לפעמים נשים מסתירות את המחלה ואת הקשיים. הן לא מדברות, הן מתביישות. יש כאלה שבאות לטיפולים מרחוק לפעמים בשניים או שלושה אוטובוסים. אנחנו נותנים מענק לנסיעות למונית. אני מאוד גאה בזה, במה שאנחנו עושות. אני לא בקשר עם החולות ישירות, אני פועלת דרך העובדת הסוציאלית. אני לא רוצה לבייש אף אישה שזקוקה לכסף בתקופה קשה זו, הן יכולות לשמור על הפרטיות שלהן.

יש למשל פנסיונרים שאין להם כסף מעבר לצרכים הבסיסיים שלהם, וכשנופלת עליהם המחלה המצב משתנה. יש נשים קשישות שהן יחידות, בלי משפחה, בלי קהילה, לבד לגמרי. יש קבוצות תמיכה כמו "אחת מתשע" וקבוצות אחרות, אבל אני חושבת שאנשים צריכים קודם כול אוכל, חיתולים לילדים ורק אחר כך הם יכולים לדאוג לנפש. זו הדעה שלי.

בקבוצה שלנו בפייסבוק אני כותבת כל חודש סיפורי מקרה, בלי לציין שמות. אנשים קוראים, הלב והארנק נפתחים ואנשים תורמים. יש לי קושי בעברית ולכן כל הפעילות היא באנגלית, זה מצמצם את הקהל שנחשף לפעילות שלנו. בזמן הקרוב אני אתחיל לפעול כדי שהחומרים יהיו בעברית ובתפוצה רחבה יותר. אנחנו צריכים מתנדבים/ות שיעזרו לנו עם עבודת התרגום.

במשך שנתיים ארגנתי כנסים עם עזרה ממתנדבות. היו לי שנתיים קשות. לאחרונה הוריי נפטרו והיה לי קשה מאוד, גם עברתי החלפת ירך. אולי אנחנו נמשיך בכנסים בשביל להעלות מודעות ועיקר המטרה היא כאמור לגייס כסף. 92% מהתרומות זה לעזור לנזקקים. יש לי הרבה מטרות. עכשיו אנחנו עמותה כחלק מעמותת "עזרה" של דוברי אנגלית, אנחנו צינור שלהם. יש הרבה עבודה לעשות.

הקדוש ברוך הוא עוזר וגם אנחנו עוזרים ועובדים.

ספרים נלווים: