סיפור הבריאות של רחלי בהרל

מתוך הספר: פשוט משפחה בריאה

שבוע לפני החתונה שלי אני מתעוררת בבוקר – ולא רואה בעין אחת.

רצה לקופת חולים, משם למיון, מחלקת עיניים ושלושה ימים סטרואידים.
יומיים אחרי החתונה, מתאשפזת לבדיקות והתוצאות לא מאחרות לבוא – טרשת נפוצה.
ממהרת לאנציקלופדיה העברית (שנת 1997 זה מה שהיה) וקוראת בה שחור על גבי לבן את עתידי הצפוי מעתה ועד עולם: מחלה כרונית, חשוכת מרפא, מוגדרת כאוטו אימונית כלומר מערכת החיסון מזהה את מערכת העצבים כאויב ותוקפת. והכל כלול, כל מערכת בגוף יכולה להיפגע: ראיה, שמיעה, דיבור, קוגניציה, הליכה ותנועה, מע' הנשימה, העיכול. הכל בגוף נשלט על ידי עצבים.
כך וכך סיכויים למגבלה גופנית, נכות ואף מוות.

הרופאים אמרו לי כמה דברים:
• סיבת המחלה לא ידועה. זה פשוט קורה.
• המחלה היא לכל החיים.
• צריך לקחת תרופות, אחרת את מסכנת את עצמך. התרופות לא מרפאות.
• זה עניין של מזל – מהלך המחלה, כמות ההתקפים והתוצאות שלהם.
ואני האמנתי.
הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. רק התחתנתי עם אהובי, התחלתי לעבוד במקצוע שלי שאני כל כך אוהבת, הכל נפלא, ועכשיו מחלה, אולי כיסא גלגלים, זריקות יומיות, אי ודאות ואימה תמידית.

ואז בשיבא, תל השומר, רופאה אחת אומרת, חכי רגע, אל תרוצי ישר לתרופות בואי נראה איך מתקדמת המחלה.
זה טלטל אותי. מה זה אומר? מה, לא עושים כלום? מה יבטיח לי שזה לא יחזור?
פתאום נוצר סדק במסלול המתווה, הבטוח והברור שסללה עבורי הרפואה המקובלת.
האפשרות לא לקבל טיפול מצד אחד קסמה לי ומצד שני הבהילה אותי.
מה זה הכלום הזה שהיא מציעה לי? מה אני עושה איתו?
פתאום כמו ברגע של הארה הבנתי שהכדור חוזר אליי. הייתי חייבת להבין מה כן.
הייתי חייבת לעשות משהו כששם בחוץ אין לי תשובה מספקת.

האינטרנט היה אז בתחילת דרכו. שכרתי סטודנטית שפרסמה את שירותיה כמנוע חיפוש ואמרתי לה: תמצאי כל מה שיש באנגלית ובעברית על ריפוי טבעי מטרשת נפוצה. ואז נדהמתי שוב.
עולם קסום נגלה בפני, עושר של מידע, עדויות על אנשים שנרפאו, רפואת סגנון חיים ("לייף סטייל מדיסין") המדברת על הורדת סטרס, שינה טובה ומנוחה, תזונה טבעית, פעילות גופנית, חשיפה לשמש ותחושת משמעות בחיים.

שאלתי את עצמי, למה אף רופא לא דיבר איתי על זה? ואז שאלתי גם את הרופאה שלי.
קיבלתי תשובות מגומגמות משהו, הודפות, לא מספקות. "זה מעולם לא הוכח", "אין על זה מחקרים", "זה לא במקום תרופות".
ואז יצאתי למסע שלי.
חיפשתי דרך סלולה. חיפשתי תשובות ודאיות והתנפלתי על כל החזיתות – רוחני, נפשי וגופני.
קראתי את כל מה שאפשר היה למצוא בנושא הבראה, ואני מדברת על מסע של שנים.
ככל שקראתי יותר ונחשפתי למטפלים, ולגישות תזונה, ככה הלכתי והתבלבלתי.
בתחום התזונה, למשל, רציתי לעשות משהו שכולם מסכימים עליו שהוא טוב, ולא מצאתי. המאכל האחד שכל השיטות מצדדות בו הוא חסה. אבל זה לא היה מספיק .
הסתובבתי כמה חודשים עם תחושת מבוי סתום.
עם כל מאכל שהכנסתי לפי התעוררו רגשות אשמה. ואז בהדרגה התבררה לי התשובה – עליי להיכנס פנימה. לקחת את כל המידע הקיים בחוץ, את כל עדויות הריפוי העצות וההצעות ולבחור מה מתאים לי. מה מתאים לגוף שלי, לנפש שלי, לסגנון החיים שלי.

עברתי גם המון מטפלים, חלקם גרמו לי נזק. גם כאן חשתי חוסר אונים. הרגשתי שאני צריכה עזרה והדרכה אבל לא ידעתי מי יכול לעזור לי ומה עלול לפגוע בי. בהדרגה הבנתי שמטפל טוב עבורי הוא מי שעוסק באיתור הגורם הראשוני ומטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים. מי שתומך בריפוי הפנימי שלי ורואה אותי כמשהו שלם וייחודי.
ומעניין שכאשר דייקתי את ההקשבה שלי לעצמי, פתאום גם לא היה לי צורך בהרבה מטפלים,
ואלו שהגיעו אליי היו הרבה יותר מדויקים עבורי.

החודש, אפריל שנת 2020 אני חוגגת יום הולדת 50. אני מרגישה בריאה יותר ממה שהרגשתי אי פעם.

אם הגוף נותן לי סימנים קטנים של כאב או אי נוחות אני מקשיבה וכבר לא מדחיקה בעזרת תרופות או מתעלמת. כבר עשר שנים שאני חיה ללא סימפטומים וללא התקפים. 

לכבוד האירוע דייקתי לעצמי את התובנות שלי מהתהליך שעברתי:
א. קיצוניות ואיזון – למדתי לראות את העולם פחות בשחור ולבן, ויותר ביין ויאנג, שהם שני ניגודים משלימים, התלויים זה בזה, תומכים זה בזה ויכולים להפוך זה לזה. כל אחד מהם מכיל גרעין של השני, והכל כל הזמן בתנועה. החיים בשבילי הם מציאת איזונים.

ב. סימני שאלה על כל ה"צריך" ועל כל האמיתות המקובלות – עסקתי הרבה בזיהוי האמונות והדפוסים שמפעילים אותי. אמונות כמו: צריך לעבוד קשה, אני לא מספיק..(השלם את החסר), כולם צריכים לאהוב אותי ואחרות. הן נטבעו בילדותי באופן לא מודע ושרתו צורך כלשהו אבל כבוגרת הן חוסמות אותי.
השינוי עבורי היה לבחור ולתרגל אמונות חדשות, משמחות ומקדמות: אני משתנה בקלות, אני חווה שפע בכל התחומים, כמו שאני זה נהדר, כל מה שאני עושה זה מדויק, אין טעויות, יש רק למידה.
בעולם שלי זיהיתי שהאמונות המקובלות בנוגע למחלה הן לא נכונות עבורי.
בשבילי המחלה היא לא כרונית, היא לא עניין של מזל, אני לא צריכה תרופות, וההתקפים לא באים סתם.

ג. ממה אני מפחדת? –בעיה בריאותית היא פשוט דרכו של הגוף שלי להגיד לי שסטיתי מהדרך. ריפוי זה שינוי, אבל לעשות שינוי זה קשה.
זה קשה כי זה דורש ממני לגלות מאילו מקומות אני פועלת ומה מפחיד אותי. זה יכול להיות פחד מעימותים, פחד ממה יגידו, פחד ללכת נגד הזרם, פחד לצאת מאזור הנוחות. פגשתי את כולם, התיידדנו ואנו פועלים יחד להשגת מטרותיי.

ד. בחירה חופשית ואחריות אישית – הבנתי שלהישען עם רופאים, תרופות וכו' זו בחירה, כמו כל בחירה אחרת, רק חונכתי לחשוב שזו ברירת מחדל.
בשבילי בריאות זה לקחת אחריות על החיים שלי ולהבין שאף אחד לא יעשה זאת במקומי.

ה. ריפוי אמיתי וריפוי אישי – הריפוי האמיתי בא מבפנים. הוא מגיע משינוי פנימי.
והריפוי הוא עניין אישי. מה שמרפא אחד לא בהכרח מרפא את השני. לכל אחד הסיפור שלו והדגשים שעליו לשים בתהליך ההחלמה. רק אני יכולה ללמוד ולהכיר את דקויות הצרכים שלי ולהעלות עצמי חזרה על דרך המלך של הבריאות. כדאי לחקור, ללמוד, לאסוף מידע חיצוני, ואז לבדוק אותו על עצמי. הרבה הקשבה והתבוננות.

אז לרגל יום הולדתי אני מודה על השפע הגדול שבחיי.
אני מבינה היום שהמחלה היא מתנה, כי בזכותה אני הרבה יותר בריאה ממה שהייתי.
קיבלתי תהליך מואץ לחיים טובים ועל כך אני מודה.
אצל יהודים דתיים ברכה, שנותן בעל השמחה לאחרים היא משמעותית ביותר, אז אני מברכת אתכן/ם בשפע של הקשבה עצמית, דיוק עצמי, בכוח לעמוד על שלכם ובשמחה ושעשוע,
כי בשורה התחתונה העולם הוא במה ואנחנו שחקנים.

ספרים נלווים: