שעלת - מסע ההפחדה

מתוך הספר: האמת על החיסונים

שעלת היא המחלה הזיהומית היחידה שעדיין מהווה איום אמיתי גם בימינו, אולם היא גם המחלה המספרת לנו יותר מכול על האופן שבו פקידי משרד הבריאות מעוותים נתונים כראוּת עיניהם. זו גם המחלה שגרמה לי להתלבט כהורה בתקופה שבני אמור היה להתחסן והייתי להוט במיוחד לחקור את החיסון לטובת הספר הזה. באותה עת, לאחר הסתייגויות ראשוניות, שכנע אותי אחד המומחים לחסן את בני. האם הייתי עושה זאת כיום, לאחר השלמת המחקר שערכתי עבור הספר הזה?

מהי מחלת השעלת?

שעלת היא מחלה זיהומית המורכבת משלושה שלבים אופייניים. השלב הראשוני כולל שיעול, נזלת ועלייה בחום הגוף – ממש כמו הצטננות קשה (השלב הקטראלי – נזלתי). לאחר כשבוע מופיעים בדרך כלל התקפים בלתי נשלטים של שיעול. כשהשיעול קשה, התקפי השיעול נקטעים על ידי חרחור (Whoop), כשהילד מנסה לנשום בכוח בין ההתקפים (השלב פראוקסיסמלי – שלב השיעול ההתקפי). השלב האחרון, שלב הריפוי, מציין שיפור במצבו של הילד והתחלת תהליך החלמה, שעלול להימשך זמן רב ולכן המחלה גם ידועה בשם "שיעול מאה הימים".

שם זה מתאים מאוד למחלה שהייתה בעבר קטלנית ביותר. במאה ה-19, ילדים רבים מתו מהמחלה. יחד עם האבעבועות השחורות, החצבת והֹשָנית, הייתה השעלת אחת הסיבות השכיחות למוות ב-10 השנים הראשונות לחייו של הילד. בתחילת המאה
ה-20, מתו מדי שנה 10,000 ילדים משעלת, אולם שיעור התמותה צנח בחדות במהלך המחצית הראשונה של המאה.

במהלך תקופה זו, לא היה טיפול יעיל בשעלת. למעט אוויר צח ותזונה הולמת, הטיפולים היחידים שהציעו הרופאים במחצית הראשונה של המאה ה-20 כללו בֶּלדוֹנה (deadly nightshade – Atropa belladonna) ותרופות הרגעה שנועדו להרגיע את הילד במהלך התקפי השיעול הבלתי נשלטים. הופעת האנטיביוטיקה בשנות ה-40 הביאה עמה תקווה, אולם למרבה האכזבה היא לא הועילה לטיפול במחלה. עם זאת, האנטיביוטיקה סייעה לטפל בדלקת ריאות, הסיבוך שהיה הגורם השכיח ביותר למוות מהמחלה.

בימינו רוב המקרים הם קלים יחסית, ופחות מחצי מהחולים מפתחים את החרחורים האופייניים למחלה. מאחר שרוב הילדים החולים בשעלת נראים כאילו הם סובלים מהצטננות קשה שלאחריה מופיע שיעול, קל מאוד היום לטעות באבחנת המחלה. עם זאת, עדיין יכולים להופיע סיבוכים חמורים.

לחיסון נגד שעלת יש היסטוריה ארוכה ורבת עליות ומורדות, כמו לחיסונים שבהם דנו עד כה. אף על פי שהחיסון נמצא בשימוש כבר משנות ה-20 של המאה העשרים, הניסויים הראשונים באנגליה החלו ב-1942. במהלך שנות ה-40, היו אזורים באנגליה שהחלו להשתמש בחיסון, אם האחראי על הבריאות במקום המליץ על כך. שירותי הבריאות היו הרבה פחות ריכוזיים באותה תקופה. כיום לא היו שוקלים אפילו לתת את החיסון באזורים מסוימים במדינה ולא באחרים. אולם גם אם לא הייתה זו כנראה החלטה מודעת, היה בה היגיון. בדרך זו ניתן היה לבדוק את היעילות ותופעות הלוואי של החיסון ב"עולם אמיתי" לאורך זמן. אנחנו עדיין יכולים ללמוד משהו מהקצב הזהיר ומהקפדנות שהיו נהוגים לפני 60 שנה.

הניסיונות הראשונים בשנות ה-40 של המאה העשרים היו מאכזבים, ואף הראו שלא צמחה לילדים כל תועלת מהחיסון. במהלך סוף שנות ה-40, הוועדה למחקר רפואי ארגנה ניסוי מצוין שכלל 4 חיסונים נגד שעלת. כל החיסונים שנבדקו פעלו, ביעילות ממוצעת של 78% במהלך 27 חודשים. אולם החיסונים לא היו שווים ביעילותם. היה הבדל בין החיסונים ויעילותם נעה בין 89%-61% – הבדל משמעותי בהחלט.

לאור התוצאות שהתקבלו, הוכן חיסון סטנדרטי מאחד החיסונים היעילים יותר שנבחנו בניסוי. עד לסוף שנות ה-50 הפך השימוש בחיסון נגד שעלת באנגליה לנרחב, ובשנת 1961 הוא הוכנס לחיסון המשולש יחד עם דיפתריה וטטנוס (DTP).

תופעות לוואי קטלניות של חיסון לשעלת

כבר בשנת 1933 הופנתה תשומת לבם של הרופאים לסכנות האפשריות הטמונות בחיסון, לאחר ששני תינוקות מתו מיד לאחר שקיבלו את חיסון השעלת. במהלך 20 השנים שלאחר מכן הגיעו דיווחים רבים מאוד על נזק מוחי שהופיע לאחר קבלת החיסון שגרם לפרכוסים, לנכות פיזית או מוחית קבועה או אפילו למוות. מקרים אלה הובילו להסכמה רחבה בין הרופאים על כך שהחיסון עלול לגרום מדי פעם לנזק מוחי.

הנושא שלגביו לא הצליחו הרופאים להגיע לידי הסכמה, היה עד כמה שכיחה או נדירה התופעה הזאת. הערכות על תדירות הפגיעה המוחית נעו בין אחד למיליון ועד להערכה המדאיגה של אחד ל-.10,000

אף כי החיסון נגד שעלת הוכנס לתוכנית החיסונים הלאומית באנגליה, בשנת 1961, הרופאים הביעו בפומבי את דעותיהם המנוגדות לגבי הנחיצות או הערך של החיסון. אלה שתמכו במתן החיסון האמינו שהשימוש החלקי בו גרם לירידה בשיעורי התמותה משעלת במהלך שנות ה-50. היו שחשבו אחרת וטענו כי הירידה בשיעורי התמותה נעוצה בעיקר בשיפור שחל בתנאים הסוציאליים. הם אף סברו ששעלת הופכת להיות מחלה קלה יותר, שהורגת מעט מאוד ילדים בהשוואה לעשורים הקודמים של המאה. יתרה מזו, הם חשו שכיוון שתופעות הלוואי של החיסון עלולות להיות קשות, אין לתת את החיסון בהיקף נרחב.

למרות כל זאת, בשלהי שנות ה-60 למעלה משלושה רבעים מכלל התינוקות חוסנו נגד שעלת. בהלה ראשונה וקטנה התרחשה כששתי אצוות של חיסון נגד שעלת, שהיה כנראה "רעיל", ניתן לתינוקות באנגליה ואירלנד בין השנים 1970-1968. נאמר שהחיסון היה חזק פי 14-8 מהמינון הסטנדרטי. עוד 14 אצוות, המכילות אלפי מנות חיסון, לא עברו בדיקת רעילות. החיסון, שנקרא Trivax יוצר על ידי החברה האנגלית "וולקם" (Wellcome). באותה עת התייחסו בביטול לחששם של הורים וכמה מומחים, ורק עשרות שנים מאוחר יותר הפכה האמת לנחלת הכלל. "וולקם" היא כעת חלק מחברת GSK הרב-לאומית שאינה מקבלת את העובדה שהאצוות הביאו לנזק.

כאילו כל זה אינו מספיק, פורסם שככל הנראה כמה תינוקות באירלנד קיבלו בטעות חיסון מתוצרת "וולקם" שנועד לבעלי חיים. GSK טענה שאין זה סביר כלל. מספרי האצווה של Trivax ושל Tribovax, המיועד לצאן, היו דומים להפליא והחברה העלתה השערה שחלה טעות ברישום מספרי האצוות.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

בהלת השעלת של שנות השבעים

המשבר האמיתי בנושא השעלת, שאני עצמי זוכר אותו כהורה, החל כמה שנים לפני כן. הוא החל בממצאיו של רופא מכובד ונגע לקבוצה קטנה של ילדים. ד"ר ג'ון וילסון היה נוירולוג ילדים בכיר בבית החולים "גרייט אורמונד סטריט". הוא ראה ילדים שסבלו מבעיות קשות כמו אפילפסיה חמורה או פגיעה מוחית, שהגיעו לבית החולים הזה כדי לקבל ייעוץ ממומחה וטיפול הולם. הוא שם לב לכך שהורים רבים מספרים לו סיפור דומה. הילד שלהם קיבל חיסון נגד שעלת ובתוך כמה ימים – ולעתים קרובות כבר לאחר שעות ספורות – החל להתעוות ללא שליטה, לעתים קרובות תוך כדי צעקות או איבוד הכרה. במהלך החודשים שלאחר מכן הפכו התקפי העוויתות לתכופים יותר והילד הפך לנכה מבחינה גופנית או שכלית. בשנת 1973 עמד ד"ר וילסון במפגש השנתי של אגודת רופאי הילדים באנגליה ותיאר לקהל הרופאים 36 מבין הילדים שפגש בבית החולים. רוב הילדים הללו נותרו עם פיגור שכלי ופרכוסים מתמשכים. הוא סבר שהגורם לנזק המוחי אצל ילדים אלה היה החיסון נגד שעלת. הוא המליץ לנהוג במשנה זהירות במתן החיסון הזה.

הנאום שנשא והמאמר שפרסם לאחר מכן עוררו בהלת חיסונים שכמוה לא נראתה שוב עד לשגעון ה-MMR מהשנים האחרונות. הכיסוי התקשורתי הנרחב גרם לנפילה חדה בשיעור ההתחסנות נגד שעלת. בעוד שבשנות ה-70 המוקדמות 78% מהילדים חוסנו, בשנת 1978 הגיע שיעור ההתחסנות לשפל של 31%.

הממשלה פעלה בהתאם והפכה את כל אחד ממרכיבי החיסון המשולש, DTP, לזמין בפני עצמו. הורים שלא רצו לחסן את ילדם נגד שעלת (ה-P בחיסון ה-DTP הוא מהמילה Pertussus – "שיעול עז") עדיין יכלו לחסן אותם נגד דיפתריה וטטנוס. החשש לא היה של ההורים בלבד, סקר שנערך בין רופאי ילדים בשנת 1974 גילה שמעל למחציתם ראו פרכוסים ותופעות לוואי קשות אחרות של החיסון נגד שעלת, והם היו חלוקים בדעותיהם אם יש להמשיך לתת את החיסון או לא. שליש מרופאי המשפחה כבר הפסיקו לחסן ילדים בחיסון נגד שעלת, שליש המשיכו לתת את החיסון והשליש הנוסף פעל בהתאם לבקשות ההורים.

הרבה מאוד מידע מוטעה התפרסם משני צדי המחלוקת. הטירוף של הפרסום באמצעי התקשורת היה חסר תקדים ויש בו דמיון רב למה שקרה בתקופה האחרונה סביב חיסון ה-MMR. תוכניות טלוויזיה דוקומנטריות וכתבות בעיתונים הציגו בצורה דרמטית סיפורים טרגיים על ילדים פגועי מוח שנפגעו מהחיסון, לטענת הוריהם. אפילו העיתון Sunday Times המפוכח פרסם כתבה בנושא, תחת הכותרת "מוחו של ילד נפגע כתוצאה מניסוי בחיסונים".

משרד הבריאות הגיב לפרסום השלילי על חיסון השעלת במסע תעמולה משלו, שכלל הגזמות שרופא בכיר מאותה תקופה כינה בשם "תעמולת הפחדה". תעמולה זו הביאה לכותרות המצדדות בחיסון: "המחלה הקטלנית תוקפת שוב", וגם "המגפה גובה קורבן חדש". ד"ר הרברט בארי היה רופא ילדים בכיר בבית החולים "צ'רינג קרוס" בלונדון באותה עת. הוא מתאר את המהלך המדהים הבא של פקידי משרד הבריאות. "הודעה קולית הותקנה ... כדי 'ליידע' הורים על החיסון. כל מי שהתקשר למספר הזה זכה לשמוע סדרה מקפיאת דם של התקפי שיעול, שלאחריהן נשמע נאום מפחיד על הסכנות הצפויות הכוללות נזק מוחי, נזק לריאות ומוות. ההודעה הסתיימה, כמו פרסומת גרועה בהצהרה היסטרית בטונים גבוהים, 'אם הילד שלך לא חוסן, אל תחכה. יש מגפה. חסן את ילדך עכשיו!' אמירה זו לוותה בהתקף נוסף של שיעול ובמה שנשמע כמו שאיפת אוויר מאומצת אחרונה."

המסר שהעבירה הממשלה הודגם בעזרת כרזה שעליה נכתב, "שעלת היא רוצחת". כפי שציין ד"ר בארי, "עם 13 מקרי מוות ו-65,772 שורדים, יש בכך משום הגזמה." רופא הילדים הזה חש שסדרי העדיפויות היו מוטעים, "כשיש לנו 1,500 מקרים של "מוות בעריסה", 2,000 מקרי מוות של ילדים מתאונות ו-2,500 מקרי מוות ניתנים למניעה סביב מועד הלידה."

אף על פי שהטקטיקה של הממשלה הפכה בשנים האחרונות למתונה יותר (לפחות כלפי הורים), ניסיונה של הממשלה לעורר פחד בלבבות דומה ביותר למאמצים מהעת האחרונה לעודד את שיעור ההתחסנות בחיסון ה-MMR על ידי הפחדה של הורים בכל דרך אפשרית.

המגפות

הבהלה יצרה ניסוי בלתי מתוכנן. מעולם לפני כן לא קרה ששיעורי היענות לחיסון, שכבר היה בתוכנית החיסונים, צנחו והגיעו לרמה כה נמוכה, עד שפחות מילד אחד מכל שלושה התחסן. לגמרי במקרה הביאה מפלת חיסון השעלת לראשונה את ההזדמנות הנדירה לבחון את הערך האמיתי של החיסון. אם החיסון אכן גורם לשינוי אמיתי, יש לצפות ששיעורי התמותה יעלו ככל ששיעור ההתחסנות ירד. אם אין לחיסון השפעה, או שיש לו השפעה מעטה בלבד, הרי שהמגמה הכללית תימשך.

בהתחלה נדמה היה שהגרוע מכול קורה. לאחר בהלת "הנזק המוחי" והנפילה בשיעורי ההתחסנות, היו דיווחים על כמה התפרצויות גדולות של שעלת. אלה התבססו על מספר הדיווחים שהתקבלו על מקרי שעלת. לאחר שמספרים אלה צנחו באופן דרמטי במהלך שנות ה-60, הם עלו שוב במהלך סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 כששיעור ההתחסנות ירד בעקבות הבהלה.

דיווחים אלה על מקרי שעלת הם וולונטריים ומגיעים מרופאי משפחה ומבתי חולים אל משרד הבריאות, כאשר ברור וידוע שלא ניתן להסתמך עליהם. דיווח חסר הוא שכיח, מאחר שרוב הדיווחים נעשים בדרך כלל על ידי מספר קטן של רופאים מסורים. מידת הדיוק של דיווחים אלה תלויה גם באבחנה הנכונה שאליה מגיע הרופא.

קשה למדי לאבחן שעלת, מאחר שיש גורמים רבים נוספים לשיעול קשה. הייתה סבירות רבה יותר שרופאים יאבחנו שעלת במהלך המגפות של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, שזכו לפרסום נרחב. מאחר שמשרד הבריאות הודיע שוב ושוב לרופאים שמגפת שעלת עומדת להתפרץ, האזהרות הללו הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה. רופאים חשדו שילדים הסובלים משיעול ממושך לוקים בוודאי בשעלת (קלה). כמו כן, הייתה לרופאים נטייה גדולה יותר לאבחן שיעול ממושך כשעלת אצל ילד שלא קיבל חיסון בהשוואה לילד שחוסן. ההנחה שלהם שהחיסון פועל הביאה להוכחות, המבוססות על מקרים מדווחים, שהוא אכן פועל.

שני הדיווחים הראשונים על מגפה, לאחר הבהלה שעורר החיסון, היו צפויים, מאחר שלמגפת השעלת יש מחזוריות של 4 שנים בערך. עם זאת, ממספר המקרים המדווחים בהחלט התקבל הרושם שמדובר במגפות הגדולות ביותר מזה 30 שנה. האם ייתכן שהסיבה לכך היא דיווח-יתר על ידי רופאי משפחה שהניחו בטעות שרוב השיעולים שהם רואים במרפאה הם תוצאה של שעלת? מאמר מערכת בכתב העת British Medical Journal, שפורסם ב-2002, מודה כי "המעקב כל כך בעייתי, עד כי מודעות מוגברת... עלולה להביא למה שנראה כמו מגפות."

לא כל כך קשה למצוא דרך מדויקת יותר למדוד את מה שקרה לאחר הנפילה בשיעורי ההתחסנות. אם המגפות אכן היו נרחבות פי 3 משתי המגפות הקודמות שהיו בתחילת שנות ה-70, כפי שעולה מהדיווחים, אז עלינו לצפות לראות שיעור תמותה הגבוה פי שלושה. אין זה סביר שחומרת המחלה תשתנה בהרבה במהלך שנים ספורות. גם היום השעלת עלולה להיות קטלנית. מספר האנשים המתים משעלת מדויק יותר מאשר הדיווחים על המחלה. אף כי סיבת המוות המופיעה על תעודת הפטירה עלולה להיות שגויה, יש סיכוי רב יותר שהיא נכונה יותר מאשר אבחנה הניתנת במרפאה עמוסה לעייפה.

המספרים מעוררי תדהמה. המספר הכולל של הילדים שמתו ממחלת השעלת בשתי שנות המגפה שבהן שיעור ההתחסנות היה נמוך (פחות מילד אחד מכל שניים) זהה למספר הילדים שנפטרו במגפה של 1975-1974, שבה חוסנו למעלה משלושה רבעים מהילדים. מעבר לכך, מספר מקרי המוות נמוך בהרבה מזה שהיה בעת המגפה שהתרחשה ב-1970, תקופה שבה חוסנו 4 מכל 5 ילדים. נתונים אלה מראים בצורה משכנעת שלאחוז הילדים המחוסנים יש השפעה מעטה על מספר הילדים המתים משעלת.

מגפות השעלת הגדולות שעליהן דווח מעלות שאלה נוספת. אם זהו המצב, ואכן יותר ילדים נדבקים בשעלת, מדוע לא מתים יותר ילדים מהמחלה?

רופאים התומכים בחיסון, הודו אמנם כי "שיעור התמותה משעלת צנח באורח בלתי צפוי," אבל ניסו בכל זאת להסביר את הממצאים. הם טענו שהמחלה עברה באופן פתאומי לתקוף את המעמדות החברתיים הגבוהים יותר (שהסבירות שימותו מהמחלה נמוכה יותר), שהטיפול השתפר (אבל במשך 10 שנים לא חל בעצם שיפור אמיתי) ושהדיווחים כללו מספר רב יותר של מקרים קלים.^\ כולם מסכימים שהסיבה האחרונה נכונה, על אף שמשתמע מכך כמובן שלא היו למעשה מגפות רציניות.

יתרה מזו, במהלך המגפה של 1978, תקופה שבה דווח על מקרים רבים, רק 1 מתוך 20 ילדים שלא חוסנו דווח כמי שלקה בשעלת. שאר הילדים הצליחו כנראה לחמוק מהמחלה. אפילו פרופ' אליזבת מילר, מומחית לחיסונים מטעם הממשלה בסוכנות להגנת הבריאות, הודתה בשנת 1980, שלא זו בלבד שבהתפרצות של שנת 1978 יותר מקרי שעלת זכו להיות מדווחים, אלא שגם אם לוקחים זאת בחשבון, שיעור התמותה היה נמוך יותר מאשר במגפות קודמות. במילים אחרות, אפילו באותה עת הודו בכירים במשרד הבריאות ששעלת הופכת להיות מחלה פחות קטלנית, למרות הירידה בשיעור ההתחסנות.

במהלך השנים שבהן הייתה היענות נמוכה לחיסון השעלת (1987-1978), 62 ילדים מתו מהמחלה. זהו שיפור בהשוואה ל-101 הילדים שמתו ב-10 השנים שקדמו לכך – תקופה שבה הייתה היענות גבוהה לחיסון.

העובדות מנוגדות באופן חד וברור לטענות הממשלה, בתקופה שבה דיברה על ה"מחלה הקטלנית" שתפיל קורבנות בקרב אלה שלא התחסנו, כתוצאה ממגפות בלתי נמנעות שיגיעו. מספר מקרי המוות הכולל היה נמוך יותר. שיעור מקרי המוות (אחוז הילדים שנדבקו בשעלת ונפטרו) היה למעשה הנמוך ביותר שנרשם אי-פעם. יתרה מזו, מספר הילדים שקיבלו חיסון מלא ונדבקו בשעלת קרוב מאוד למספר הילדים הלא-מחוסנים שנדבקו במחלה.

העמדה הרשמית

אף על פי שאלו הם הנתונים הרשמיים, אין זו העמדה הרשמית של הממשלה. על אף שהממשלה נקטה באמצעים ראויים במהלך הבהלה מהחיסונים, מכונת התעמולה שלהם נצמדה ל'מַנטרה' של "מחלה קטלנית". הם אמנם לא טעו – שעלת עדיין יכולה להיות מחלה מסוכנת – אולם הם יצרו ספּין לגבי חשיבות המחלה על ידי התעלמות מהירידה בחומרתה. לולא בהלת החיסונים, אין ספק שהם היו משתמשים בנתונים אלה כדי להוכיח את יעילות החיסון.

לכן מפתיע למדי שבשנת 2001 אמר ד"ר דיוויד סליסבורי, בכיר במשרד הבריאות הממונה על החיסונים, שכבר הוזכר בפרקים הקודמים, את הדברים הבאים: "הורים חשבו שבכך שאינם מחסנים את ילדיהם נגד שעלת, הם בוחרים באפשרות הבטוחה יותר, אולם למעשה הם העמידו את ילדיהם בסכנה." היו לפחות 200,000 מקרים מתועדים נוספים של שעלת ו-100 מקרי מוות מהמחלה בשנות ה-70 וה-80. המקרה הזה דומה מאוד למה שאנו חווים כיום עם חיסון ה-MMR. זו הצהרה שאינה לוקחת בחשבון את האמת.

סליסבורי המשיך ואמר שלקח 5 או 6 שנים לגלות שההשערה על קשר בין שעלת לנזק מוחי (שהעלה ד"ר ג'ון וילסון) היא מופרכת.

זוהי בהחלט נקודת מבט אחת על בהלת השעלת. אולם קיימת בה בעיה. אם החיסונים אינם הגורם לנזק, לא סביר שהממשלה הייתה משלמת סכומי כסף גדולים כדי לפצות ילדים שמוחם נפגע, במסגרת התוכנית לפיצוים כתוצאה מחיסונים (שהוקמה בשנת 1979 כתוצאה ישירה מהדאגה שעוררו תופעות הלוואי של חיסון השעלת). מה אומר המחקר הרפואי על ה"קשר המופרך" הזה?

כבר בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים, דיווחו רופאים על כך שמספר קטן של ילדים סובלים מתופעות לוואי חמורות שעלולות לגרום לנזק מוחי, לאחר שקיבלו חיסון נגד שעלת. משרד הבריאות הבחין בשנת 1953, שהסיכון לנזק מוחי מהחיסון עלול להיות "שווה לסיכון" ללקות בנזק המוחי כתוצאה מהמחלה עצמה. אפילו רופאה מחברת התרופות "אלי לילי" (Eli Lilly), המייצרת את החיסון נגד שעלת, הודתה בשנת 1963, "ברור לגמרי שתגובות נוירולוגיות חמורות התרחשו אצל ילדים לאחר שחוסנו בחיסונים נגד שעלת."

ברגע שהבהלה ששררה בשנות ה-70 הביאה את הנושא הזה לתשומת לבה של האומה כולה, הרגישה הממשלה באנגליה שצריך סוף סוף לטפל בעניין. הוקמו ועדות ותת-ועדות רבות, וחלק מהרופאים הבכירים קראו לנטישת החיסון נגד שעלת. ועדה אחת קבעה שהנזק המוחי כנראה התרחש אצל 1 מכל 155,000 חיסונים שניתנו. למעשה, מאחר שכל ילד מקבל 3 חיסונים, כמעט 1 מכל 50,000 ילדים נפגע במוחו לאחר שקיבל את כל מנות החיסון.

דבר זה עורר דאגה של ממש והממשלה פתחה במחקר הלאומי לחקר אנצפלופתיה אצל ילדים (NCES - The National Childhood Encephalopathy Study), שהיה ועודנו המחקר הגדול והמפורט ביותר שנעשה אי פעם על הקשר בין חיסון נגד שעלת לנזק מוחי. הוא בדק ילדים שאושפזו בבית החולים במהלך 3 שנים, בין השנים 1979-1976. מסקנת החוקרים הייתה שהחיסון גרם לנזק מוחי ב-1 מכל 110,000 חיסונים, וכי הנזק היה קבוע ב-1 מתוך 310,000 חיסונים. תוצאות אלה קיבלו חיזוק במחקר עוקב שפורסם 13 שנים מאוחר יותר.

תוצאותיו של מחקר אמריקני שנקט באותם קריטריונים כמו מחקר ה-NCES, מצביעות על סיכון דומה לנזק מוחי, אף שהרופא האחראי על פיקוח התרופות ובטיחות החיסונים במשרד הבריאות היה מודאג עוד יותר. הוא העריך שתגובות קשות מתרחשות ב-1 מכל 30,000 חיסונים – פי 10 יותר מאשר במחקר האנגלי. ההערכות לגבי תגובות חמורות, הגורמות בדרך כלל לנזק מוחי, היו גבוהות עד כדי 1 ל-.17,000 המכון הרפואי של ארצות הברית קבע בשנת 1991, ושוב בשנת 2000, שהחיסון עלול לגרום לנזק מוחי.

לאחר 25 שנים, קיימות אמנם הוכחות רפואיות משמעותיות לכך שהחיסון עלול לגרום נזק מוחי, אולם עדיין קיים ויכוח בין הרופאים בנושא זה. מה שברור הוא שאי אפשר בשום אופן להגיע למסקנה השגויה שלאחר 6 שנים מאז הבהלה של שנות ה-70 הובהר שלא קיים קשר בין נזק מוחי לחיסון נגד שעלת.

תופעות לוואי נוספות

לא היה זה העניין היחידי שבו שגו פקידי משרד הבריאות. החיסון גורם לעתים קרובות לחום גבוה, ועלול לגרום לילד לצעוק ללא שליטה, להיות מנומנם וחסר מנוחה וכן להביא לאדמומיות, להתנפחות וכאב באזור הזרקת החיסון. תסמינים אלה מופיעים בשכיחות גבוהה יותר לאחר קבלת חיסון השעלת בהשוואה לרוב החיסונים האחרים. מה שמדאיג עוד יותר היא העובדה שתינוקות לפעמים "קורסים", הופכים חסרי תגובה ואינם מסוגלים להתאושש. ראיתי תינוק שהפך לחסר טונוס ונראה כמו מת לאחר שקיבל חיסון נגד שעלת. זה מראה מפחיד מאוד, הן להורה והן לרופא. עלולים להופיע פרכוסים, לעתים ממושכים, כמו גם תגובות נוירולוגיות חמורות, ביניהן נזק מוחי. בנוסף, החיסון עלול לגרום לתינוקות להפסיק לנשום (Apnoea), לפחות באופן זמני, וסבורים שזו אחת הסיבות למוות בעריסה (קיימת מחלוקת בלתי פתורה לגבי הקשר האפשרי שבין תופעה זו לבין החיסון).

תופעות לוואי אלה באו לידי ביטוי רב יותר באנגליה בשל סוג החיסון שבו השתמשו במשך למעלה מחצי מאה. חיסון השעלת ה"תאי" (Whole-cell) מורכב מחיידק שהומת והוזרק בשלמותו. מאז שנוצר, היו חששות לגבי תופעות הלוואי של חיסון מסוג זה, ומדענים עמלו במשך עשרות שנים על פיתוח חיסון בטוח יותר. מעל למחצית מהתינוקות שחוסנו סבלו מתופעות לוואי כלשהן. במהלך שנות ה-60 וה-70, פיתחו ב"מֵרק" (Merck) ובחברות אחרות חיסונים המכילים רק חלקים מהחיידק שנחשבו לחיוניים כדי ליצור תגובה חיסונית. חיסונים "אסלולריים" אלה הם לפיכך הרבה פחות "מלוכלכים". הם יותר בטוחים ונחשבים ליעילים יותר מאשר החיסונים התאיים.

טוענים שחברות התרופות החליטו מסיבות כלכליות לא לשווק, לפחות לא יותר מאשר לתקופה קצרה, את החיסונים החדשים והמשופרים (אך היקרים יותר). המדינות המשיכו להשתמש בחיסונים המסוכנים יותר ולמנוע מילדים את החלופה הבטוחה יותר במשך עשרות שנים. לחברות התרופות לא היו קונים לחיסונים החדשים. לאחר מכן הפסיקו החברות לייצר את כל סוגי החיסון נגד שעלת. מדוע? משום שניתן היה לתבוע אותם על פי חוק על כך ששיווקו חיסונים נחותים בזמן שהיה בידם מוצר בטוח ויעיל יותר שאותו לא הסכימו למכור. אולם ביפן, בשנת 1975, לאחר מותם של שני תינוקות בתוך שעות מרגע שקיבלו חיסון שעלת תאי, השהו היפנים באופן זמני את מתן החיסון והכניסו אותו שוב לתוכנית החיסונים רק עבור ילדים מעל גיל שנתיים, בעת שמחקר על חיסון בטוח יותר הושלם. זאת ועוד. בשוודיה נפסק השימוש בחיסון התאי בשנת 1979, בשל דאגה ממידת בטיחותו (והחשש שאינו יעיל). יפן הייתה המדינה הראשונה שעברה לחיסון האסלולרי ב-1981. מדינות אחרות הלכו בעקבותיה, כולל ארצות הברית בשנת 1996. עד לשנת 2000 רוב מדינות אירופה המערבית הכניסו לתוכנית החיסונים לתינוקות את החיסון הבטוח יותר.

אנגליה נכנסה לעניין באיחור, באוקטובר 2004. לא זו בלבד שמשרד הבריאות האנגלי המשיך בעקשנות לצדד בשימוש בחיסון התאי, הוא אף התעקש על כך שחיסון זה יעיל יותר מהחיסון האסלולרי. החיסון התאי לא הוחלף באחר. במקום זאת הוצג החיסון האסלולרי הבטוח יותר כחלק מהחיסון המחומש הנקרא בארץ אינפנריקס IPV היב (Infanrix IPV Hib) ובאנגליה פדיאסל (Pediacel).

בהשקת החיסון המחומש בשנת 2004 המשיך ד"ר דיוויד סליסבורי, הרופא האחראי על החיסונים במשרד הבריאות, ללחוץ על ההורים ואמר: "אם אתם משתהים ואינכם מגִנים על התינוק שלכם בגיל רך במיוחד מפני שעלת, אתם מעמידים אותו בסיכון גדול מאוד."

חוץ מציון סכנת המוות, הזכירה הממשלה שוב את הסיכון ללקות בנזק מוחי כאחת הסיבות שבגללן יש לחסן נגד שעלת. התנהל דיון לוהט בשאלה עד כמה התופעה הזו שכיחה (או נדירה), אולם מאחר שלא התגלה כל מקרה של דלקת מוח (אנצפליטיס) – בין אם הביא לנזק מוחי או לא – בשתי המגפות שפרצו לאחר בהלת החיסון של שנות ה-70, נראה שהסיכון לנזק מוחי חייב להיות נמוך מ-1 ל-1,000, כפי שהעריכה הממשלה.

ד"ר הרברט ברי, יועץ לענייני רפואת ילדים שעבד במהלך שנות ה-70 אמר, "אני יכול לומר בכנות שמעולם לא ראיתי במו עיניי נזק מוחי שנגרם על ידי המחלה הזאת – בניגוד לכמה מקרים של נזק כתוצאה מחיסונים – ובמהלך 25 שנים נתקלתי בשני מקרי מוות בלבד, שאת שניהם ניתן היה למנוע." הוא מתאר את סיכויי ההישרדות משעלת כ"מצוינים וטובים בהרבה מהסיכונים שיש בחציית כביש."

עד כמה יעיל החיסון מאז הבהלה שעורר?

כבר בשנת 1966, כשמספר מקרי המוות היה גבוה יחסית, אמר סר גרהם וילסון, הרופא הבכיר האחראי לבקרת מחלות מידבקות באנגליה ובווילס, את הדברים הבאים: "שיעורי התמותה משעלת הם כה נמוכים היום, עד שיש להטיל ספק רציני בצורך להמשיך לחסן נגד המחלה, במיוחד כשיש יסוד להאמין כי... לחיסון היה תפקיד קטן בלבד בירידה שחלה בשיעורים אלה."בשנת 1974, בעת שהחלה הבהלה מהחיסון, כתב פרופ' ג'ורג' דיק, רופא אנגלי בכיר ומומחה לחיסון, את הדברים הבאים: "אני לא משוכנע לחלוטין שהיתרונות שמקבלת האוכלוסייה מהחיסון נגד שעלת עולים על הנזק שהחיסון עלול לגרום.

יעילות החיסון חושבה ונמצא שהיא נעה על הטווח הרחב שבין 37% ל-.92% במציאות יש להניח שהיא קרובה להערכה הנמוכה יותר. לשם דוגמה, מגפת שעלת תקפה את איי שטלנד ב-1974. אחוז זהה של ילדים מחוסנים ובלתי מחוסנים נדבקו במחלה, מה שהעלה את ההשערה שהחיסון לא העניק למעשה כל הגנה.

והנה דוגמה נוספת. בשנות ה-70 שיעורי ההתחסנות בשלוש מדינות דומות: צרפת, אנגליה ומערב גרמניה, נעו בין 95% ל-100%, אולם שיעור התמותה משעלת נותר זהה בשלוש המדינות, מה ששוב מעלה את ההשערה שהחיסון לא שינה דבר. בין השנים 1983-1981, כשלא ניתנו חיסונים נגד שעלת בשוודיה, היו רק 3 מקרי מוות,
2 מהם בקרב ילדים בעלי מוגבלויות קשות.

האם החזרה לשיעורי התחסנות גבוהים לאחר הבהלה של שנות ה-70 שינתה משהו בשכיחות השעלת באנגליה?

המחלה לבטח לא נעלמה, ולמעשה היא הפכה להיות שכיחה במהלך השנים האחרונות יותר מכפי שרוב האנשים יודעים. מחקר עדכני שנערך במרפאה בברמינגהם שבאנגליה הראה, כי עד לרבע מהמבוגרים ומחצית מכלל הילדים, שסבלו משיעול ממושך, היו חולים בשעלת. במחקר שנערך בלונדון נמצא שמחצית מהאנשים בגילי 35-25 שסבלו משיעול עיקש היו חולים בשעלת. למרות שיעור ההתחסנות הגבוה, כ-94%, המחלה שכיחה ותפוצתה נרחבת. כמות המקרים עולה בקרב תינוקות רכים הנדבקים במחלה בצורה החמורה ביותר.מדינות אחרות חוות בעיות דומות – התפרצויות השעלת התרחשו בקרב ילדים שקיבלו את החיסון במלואו.

בשנות ה-90 נעשה ברור עוד יותר שאם החיסון סיפק הגנה כלשהי, היא לא נמשכה לאורך זמן. נראה שהחיסון התאי, ששימש באנגליה באותה עת, סיפק הגנה שנמשכה בין 4 ל-14 שנים, אף על פי שבדרך כלל היא לא נמשכה יותר מ-5 שנים.פקידי משרד הבריאות החליטו אפוא שיש צורך לתת מנת חיסון נוספת. ב-5 בנובמבר 2001, נכנס חיסון דחף (חיסון חיזוק) נגד שעלת לתוכנית החיסונים. מנה זו הוספה לחיסון המשולב של הטטנוס, הדיפתריה, הפוליו והמנה השנייה של ה-MMR שניתנה כבר בגיל 4. החיסון שבו השתמשו היה החיסון האסלולרי החדש, הבטוח יותר.

ייתכן שהוספת חיסון הדחף הועילה במקצת, אבל מאחר שהיעילות נמשכה רק 6-5 שנים,אין זה סביר שהייתה לה השפעה רבה. על פי אחד המחקרים, בארבע השנים (2005-2001) שלאחר הכנסת חיסון הדחף, מעל לשליש מכלל הילדים בגיל בית הספר באוקספורדשייר, שסבלו משיעול עיקש, היו חולים בשעלת באופן מוכח. החוקרים כתבו ב-2006: "המחקר שלנו מצביע על כך ששעלת באנגליה מוגבלת לילדים קטנים בגיל בית ספר."

בשנת 2006 הוסיפה ארצות הברית מנת דחף שישית למתבגרים, וזו גרמה לירידה זמנית במספר המקרים בקרב בני-עשרה, אבל אין הדבר מצביע על השפעה אמיתית על המספר הכולל של המקרים. החיסון מציע, במקרה הטוב, הגנה פחותה. הוא עשוי לגרום לכך שהמחלה תהיה קלה יותר.

למרות התחסנות נרחבת במשך חמישים שנה בחיסון הניתן במדינות מערביות רבות, ניתן לומר היום כי "לא ניתן להשתלט על השעלת באמצעות תוכנית החיסון הקיימת."בשנים 2011 ו-2012 חל גידול בדיווחים על מקרי שעלת, באופן חלקי – אם לא רק – בגלל שיפור בבדיקות המעבדה והגברת המודעות (מודעות גוברת למחלה גרמה למה שמכונה "המגיפות של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת"); עלייה זו במספר המקרים הובילה למתן ההמלצה המזעזעת לתת לכל הנשים ההרות את החיסון נגד שעלת בין השבוע ה-28 וה-38 להריון. הנימוק להצעה יהירה זו היה שמספר קטן של תינוקות צעירים מאוד, מתחת לגיל שלושה חודשים, אשר קיבלו לא יותר ממנת חיסון אחת, מתו מהמחלה. התקווה הייתה שהחיסון יגרה את גופן של האימהות ההרות לייצר נוגדנים בעלי יכולת הגנה, ואלה יועברו אל התינוק ברחם ויספקו לו הגנה בשבועות הראשונים לחייו. עד כאן הכול בסדר, לכאורה. אולם על משרד הבריאות האמריקאי היה לנצל מה שעמד לרשותו, וזה היה חיסון "אחד בארבעה", חיסון שמגן גם נגד טטנוס, דיפתריה ופוליו. חיסון זה מעולם לא נוסה ונבדק לבטיחות או יעילות אצל נשים הרות, ובנוסף לכך, ההשערה שהאם תעביר כמויות מספקות של נוגדנים הנחוצים לתינוק שלה הייתה רק זאת – השערה. שוב מבצעת הממשלה ניסוי המוני בחיסון, הפעם על נשים הרות.

*     *     *

מחלת השעלת עדיין יכולה להיות מטרידה ובלתי נעימה, והיא עלולה להימשך כמה שבועות. את הקושי הגדול ביותר לא חווים הילדים אלא דווקא ההורים, שעוברים שבועות ללא שינה, בהשגחה על הילד שסובל מהתקפי שיעול ממושכים. הסיבוך השכיח ביותר התוקף כ-1% מהילדים הוא דלקת ריאות, שבדרך כלל ניתן לטפל בה בעזרת אנטיביוטיקה. הסיכון של ילד למות משעלת הוא בערך 1 ל-30,000 מקרים.

השאלה היא, האם התועלת שבחיסון עולה על רמת הסיכונים הטמונים בו. זוהי החלטה אישית שכל הורה צריך לקבל בעצמו. כשאני חושב על כך, היום לא הייתי מחסן את בני בחיסון התאי הישן שניתן באותם ימים, אבל החיסון החדש הוא הרבה יותר בטוח ובהחלט הייתי שוקל לתת אותו כדי למנוע את המצוקה הוודאית שמחלה כזו מעוררת.

ספרים נלווים: