מבט קדימה

מתוך הספר: הסרטן מת מצחוק

אני לא עוצם עין כמעט כל הלילה. גם כשאני כבר מצליח להירדם אני מתעורר, מסתכל על השעון ומגלה שעברו בערך עשרים דקות. בדרך כלל אני אוהב להתעורר באמצע הלילה, זאת שעת יצירה מצוינת שבה עולות בי המחשבות הכי צלולות והכי חדות. אבל המחשבות עכשיו הן קיומיות והישרדותיות שלא מעוררות בי שום יצירתיות. אני נרדם וקם שוב ושוב עד שאני מסתכל על השעון והוא מראה רבע לשבע, זמן לקום.

בשעה שמונה אני מגיע לבית-החולים, מחפש חניה, עושה סיבוב ועוד סיבוב ולא מוצא. לא כל כך בוער לי למצוא. אני מתפלל שייגמרו כל החניות באזור ואז אוכל לחזור הביתה ולהגיד: "מצטער, לא מצאתי חניה, תדחו את כל עניין אפשרות חזרת המחלה לגלגול אחר."

מאיירת: הילה דאבי

אחרי שאני חונה, אני הולך לכיוון בית-החולים, כל צעד מרגיש כאילו הצמידו לי משקולות לרגליים. אני מגיע לכניסה. "אתה מוכר לי," אומר השומר, והדבר היחיד שעובר לי בראש זה: "אני מקווה שיכירו אותי לעוד הרבה שנים." אני נכנס פנימה, מתקדם כמה צעדים, והכול חוזר אלי במכה: האחיות, האשפוזים, הטיפולים והבחילות. אני רוצה לברוח, אני רוצה לצרוח שזה לא אני! אבל אין לי ברירה, אני ממשיך להתקדם לעבר המזכירות. המזכירה שמכירה אותי כל כך טוב מתקופת המחלה, צוהלת לעברי עם חיוך: "היי, אייל, מה שלומך, באת לבדיקה שגרתית?" אני מספר לה מדוע אני כאן, ורואה בבירור את המבט המיואש שלה שמסתתר מתחת לחיוך של "יהיה בסדר, אל תדאג".

אני לוקח את הטפסים והולך למחלקה שבה מתבצעות בדיקות הדם. מסביבי יושבים בערך מאה אנשים שכל אחד הוא מראה מדויקת של מי שאני עתיד להיות בעוד כמה שבועות. זמן ההמתנה ארוך יחסית ואני יושב ובוהה בפתק עם המספר. לפתע ניגשת אלי אישה בשנות החמישים לחייה ואומרת לי: "היי!" אני מברך אותה לשלום בחזרה למרות שאין לי מושג מי זאת. הפנים מוכרות לי, אבל אני לא מצליח לזהות ולהיזכר במי מדובר. היא אומרת לי משהו על זה שגם היא חלתה, אבל אני לא מרוכז, כל מה שאני שומע נכנס מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. מדי פעם אני מצליח לקלוט איזה חלקי משפט. היא שואלת: "מה אתה עושה כאן?" אני בוהה בה, השאלה הלכאורה פשוטה הזאת מקבלת משמעות הרבה יותר עמוקה.

*   *   *

אחת השאלות שהכי העסיקה אותי בתקופה שהייתי חולה, מלבד השאלה הקטנה והלא-רלוונטית אם אצליח לשרוד את חמש הדקות הבאות, הייתה: מה המטרה שלי בעולם הזה? ולמה אני פה בכלל? ואם חלילה אמות, מה אשאיר אחרי שאנשים יזכרו? כי לפני שאני פורש לעולם הבא או לכל מקום אחר, אני רוצה להשאיר חותם של עומק ומשמעות בעולם הזה. אני רוצה שכולם יתאגדו סביב הקבר שלי ויגידו (אם אפשר ביחד, כדי שזה יהיה ממש דרמטי ומרגש): "איזו אבדה!! איך הוא הציל את העולם בזכות מי שהוא היה. בלעדיו הפלנטה לא הייתה מתקיימת טוב כל כך, איך לעזאזל נמשיך את החיים שלנו מהיום? איך היקום ימשיך את ההתנהלות שלו? העולם מתחלק לשניים, לפני אייל אלטויל ואחריו. הצונמי שהיה אתמול בתאילנד זה הדמעות של אלוהים שלא מסוגל להתמודד עם האבדה של יצירת המופת הזאת!!" זו הפנטזיה שאני מריץ לעצמי בראש, שם אני דואג שהיא תישאר, כי אחרת עלולים לאשפז אותי עם חשש למגלומניה.

 ספרים נלווים: