להתחבר בחמלה אל עצמנו

בפתחו של חודש אלול, הוא חודש הסליחות, חשוב לזכור לסלוח קודם כל לעצמנו כי רק כאשר אנו לא אלימים כלפי עצמנו, נוכל להיות בחמלה אמיתית כלפי אחרים
 

רבים מאתנו איבדו את המודעות ל"דבר המיוחד" שאנחנו. כאשר דימויים עצמיים ביקורתיים מונעים מאתנו לראות את היופי שבנו, אנחנו מאבדים קשר עם האנרגיה האלוהית, שהיא מקורנו. מוּתנים לראות את עצמנו כאובייקטים – אובייקטים מלאי פגמים – האם זה פלא שלבסוף רבים מאתנו מתייחסים אל עצמנו באלימות?

שדה-פעולה חשוב, שבו ניתן להמיר אלימות זו בחמלה, הוא ההערכה שלנו (evaluation) מדי רגע ברגע את עצמנו.

להעריך את עצמנו כשאנחנו לא מאה אחוז מושלמים

כאשר אנשים מתבקשים להיזכר במקרה שאירע לאחרונה, בו עשו משהו עליו הם מתחרטים, לרוב הם מדברים אל עצמם מיד אחרי שעשו את מה שמכונה בפיהם "טעות" או "שגיאה" בהערות אופייניות כגון: "זה היה דבילי!" "איך יכולת לעשות משהו כל כך מטומטם?" "מה לא בסדר אתך?" "את תמיד מפשלת!" "זה אנוכי!"

אנשים חונכו לשפוט את עצמם בדרכים המרמזות על כך, שמה שעשו היה שגוי או רע; ההנחה הסמויה שלהם היא כי מגיע להם לסבול על מה שעשו. זה טראגי, שכה רבים מאתנו נלכדים בשנאה עצמית במקום להפיק תועלת מטעויות, המראות לנו את המגבלות שלנו ומדריכות אותנו לעבר צמיחה.

כאשר אנחנו מתירים לצמיחה וללמידה שלנו להיות מונְחות על-ידי שנאה עצמית בצורת בושה, גם אם כוונתנו היא לנהוג ביתר נדיבות ורגישות, אם אנשים חשים שיש בושה או אשמה מאחורי מעשינו, סביר להניח שהם יעריכו פחות את מה שאנחנו עושים.

 
לזכור את המיוחדות של מהותנו (צילום: 123RF)

הימנעו מ"לצרך" את עצמכם!

בשפה שלנו ישנה מילה בעלת כוח אדיר ליצירת בושה ואשמה. מילה אלימה זו, שבה אנחנו משתמשים בדרך כלל כדי להעריך את עצמנו, טבועה כל כך עמוק בתודעתנו עד כי לרבים מאתנו יהיה קושי לדמיין כיצד לחיות בלעדיה. זוהי המילה "צריך" – במשמעות "חייב" – כדוגמת "הייתי צריך לדעת טוב יותר", או "לא הייתי צריכה לעשות את זה." בדרך כלל, כאשר אנחנו משתמשים במילה זו עם עצמנו, אנחנו מתנגדים ללמידה, מכיוון ש"צריך" מרמז שאין בחירה. בני-אדם, כשהם שומעים איזה סוג של דרישה, נוטים להתנגד, מפני שהיא מאיימת על האוטונומיה שלנו – הצורך החזק שלנו בבחירה. זוהי התגובה שיש לנו כלפי עריצות, אפילו כאשר זו עריצות פנימית בדמות "צריך".

ביטוי דומה של דרישה פנימית מתרחש בהערכה העצמית הבאה: "מה שאני עושָה זה פשוט נורא. אני באמת חייבת לעשות משהו בעניין!" חשבו לרגע על כל אותם אנשים ששמעתם אומרים, "אני ממש חייבת להפסיק לעשן." או "אני באמת צריך לעשות משהו כדי להיות יותר בכושר." הם ממשיכים לומר מה הם "חייבים" לעשות והם ממשיכים להתנגד לעשות זאת מפני שבני-אדם לא נועדו להיות עבדים ושפחות. לא נועדנו להיכנע לתכתיבים של "צריך" ו"חייבת", בין שהם מגיעים מבחוץ או מתוך עצמנו. ואם אנחנו כן מוותרים ונכנעים לתביעות אלה, אז המעשים שלנו נובעים מאנרגיה שהיא ריקה משמחה מעניקת חיים.

הצטערות (mourning) בתקשורת מקרבת

אם אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים בנזיפה עצמית למשהו שעשינו: "את רואה, שוב פישלת!" אנחנו יכולים לעצור במהירות ולשאול את עצמנו, "איזה צורך בלתי-נענה שלי בא לביטוי בשיפוט מוסרני זה?" כאשר אנחנו כן מתחברים לצורך – ויכולות להיות שכבות רבות של צרכים – נבחין בתזוזה ניכרת בגוף שלנו. במקום בושה, אשמה או דיכאון, שאותם סביר שנרגיש כאשר אנחנו מבקרים את עצמנו על ש"שוב פישלנו," נחווה רגשות מרגשות שונים. בין שזה צער, תסכול, אכזבה, פחד, אֵבל או כל רגש אחר, ניחנו על-ידי הטבע ברגשות אלו מתוך תכלית: הם מניעים אותנו לפעולה כדי לשקוד על מה שאנחנו צריכים ומעריכים ולהגשים זאת. השפעתם על רוחנו וגופנו שונה בתכלית מהניתוק שנוצר מתוך אשמה, בושה ודיכאון.

הצטערות בתקשורת מקרבת היא התהליך של התחברות מלאה עם הצרכים והרגשות שלא נענו, הנולדים כשאנו תופשים את עצמנו כפחות ממושלמים. זוהי חוויה של חרטה, אולם חרטה המסייעת לנו ללמוד ממה שאנחנו עשינו מבלי להאשים או לשנוא את עצמנו. אנחנו רואים כיצד התנהגותנו התרחשה בניגוד לצרכים ולערכים שלנו עצמנו, ואנחנו פותחים את עצמנו לרגשות העולים מתוך אותה מודעות. כאשר התודעה שלנו ממוקדת במה שאנחנו צריכים, אנחנו מתעוררים בטבעיות לָאפשרויות היצירתיות של קבלת מענה לאותו צורך. לעומת זאת, השיפוטים המוסרניים, שבהם אנחנו משתמשים כשאנחנו מאשימים את עצמנו, נוטים לטשטש אפשרויות אלו ולהנציח מצב של ענישה עצמית.

מחילה עצמית

כאשר נקשיב לעצמנו באמפתיות, נהיה מסוגלים לשמוע את הצורך שביסוד הפעולה. מחילה עצמית מתרחשת ברגע שבו נעשֶה החיבור האמפתי הזה. אז אנחנו מסוגלים לזהות כיצד הבחירה שלנו הייתה ניסיון לשרת את החיים, גם כשתהליך ההצטערות לימד אותנו כיצד היא לא הצליחה לענות על הצרכים שלנו.

היבט חשוב של חמלה עצמית הוא להיות מסוגלים להכיל באמפתיה את שני חלקינו – העצמי המתחרט על פעולת עבר והעצמי שנקט את הפעולה באותו זמן. תהליכי ההצטערות והמחילה העצמית משחררים אותנו לכיוון של למידה וצמיחה.
 
 
 ספרים נלווים: 
דלג לתוכן מרכזי